קנאה.
בזמן האחרון היא הרבה בכותרות. היא חלק מהחיים שלנו, תמיד. היא מניע חזק, קטליזטור לא רע בכלל לפעמים.
זה יכול להיות זוג הנעליים המהממות של המדריכה שמעוררים בי יצר בלי נשלט להשיג אותן לעצמי (והשגתי!).
זה יכול להיות זוג זקנים המתהלכים יד ביד בין מדורות ל"ג בעומר שיעוררו בי רגש חזק של "אני רוצה גם, ככה".
אנחנו מכירות היטב, הגברת קנאה ואני. אני קנאית נוראית. זה לא מגיע מרכושנות או מחשבונאות. זה בעיקר "למה אני/לי לא?". זכרון אחד ישן של קנאה ברורה. שלי, באחי הקטן. של אמא שלי מחבקת אותו, מלטפת לו את הראש, ושלי חושבת שאני לא זוכרת אותי מקבל כזה יחס. ולמה לי לא מגיע?
אני מקנאה בהרבה אנשים, על הרבה דברים שלהם יש ולי לא. בעיקר על יכולות שלהם ולא רכוש. לא מצאתי את עצמי מקנאה בגלל מכונית יפה או תכשיט מנקר עיניים. בעיקר ביכולות. ביכולת של מישהי אחרת, למשל, להעמיד אנשים במקומם כשהם מדברים או מתנהגים אליה בצורה שלא מקובלת עליה. ביכולת של מישהו לכעוס בלי לבכות. בחדות מחשבה, בהבנת המציאות נכוחה. ביכולת לבצע מניפולציות. אפילו ביכולת לשקר או להעמיד פנים (אני מקווה לזכור לכתוב על זה, ספציפית, בהרחבה בפעם אחרת).
לא זכור לי מקרה אחד שקינאו בי. לא שידעתי מזה, לפחות. עד לאחרונה. זה לא שלא היה במה, אני לא מפגרת עד כדי כך. תמיד יש, הרי. אחד הדברים הכי מעוררי קנאה שיש לי, היה, ותמיד יהיה - הזוגיות של שולץ ושלי. זה באמת משהו נדיר, שעם כל הפאקים שגם לנו יש כזוג וכבודדים, עדיין נדמה לי שזה אחד למיליון.
לאחרונה היו יותר ויותר מקרים שמשהו בי עורר קנאה כלפי. זה חדש לי. כנראה הלדעת או הלהרגיש את זה יותר מאשר העניין עצמו. אולי פשוט לא שמתי לב, או לא חשבתי שיש בי איכויות כאלו שיעוררו קנאה. ופתאום...
לא, אני לא מדברת בקנאה של שולץ לי. זה בכלל לא העניין. הזוגיות הפתוחה שלנו היא עסק חדש, ולא היו הרבה הזדמנויות בשבילו לקנא לי, אז זה נורמלי לחלוטין שזה יעסיק אותו. בני האדם סתגלנים גדולים וגם זה יהפוך בסופו של דבר לעוד רגש בסל, ולא לשק כבד על הכתף.
הרי הרמתי את עצמי מהאשפתות במו ידי, בכוחות נפש שלא ידעתי שיש בי. עברתי, ועדיין עוברת, שינוי מהותי. עמוק. הוא לא רק פנימי. זה ניכר גם בחיצוניות שלי. לאט לאט אני מבינה את ההקשרים בין השומנים שעטפו אותי ובין מגננות שונות שהם שמשו. וכך, אט אט, אני מסירה את המגננות הללו ואת שכבות השומן שייצגו אותן.
אני לומדת לחיות אחרת. להיות אחרת. גדלה מבפנים וקטנה מבחוץ.
ולסביבה, מסתבר, מאוד קשה לעכל את זה. אנשים רגילים למשבצות. הייתי במשבצת מסויימת. מה פתאום התחלתי לצאת ממנה? מי מרשה לי בכלל?
"שלא תרזי יותר מדי"
"בסוף יהיו לך קמטים"
"מה שחשוב זה לשמור"
"בסוף עוד יהיה לבעלך מה לקנא"
WTF?!?
והיו גם מקרים אחרים של קנאה בי. שהפתיעו אותי מאוד. יכולתי להבין אותן, את הקנאיות (לא כגנאי, חלילה וחס), אבל זה לא משנה את העובדה שזה היה לי מוזר, מפתיע, מעניין ומסקרן. היכולת שלי לנהל את הזמן שלי ולעשות דברים מסויימים שאחרות לא יכלו לעשות. הבנתי, לפתע, שאני הצעצוע החדש. אני לא צעצוע, שלא תבינו לא נכון. מאוד לא אוהבת את השימוש במילה הזו כתאור של יחסים בין בני זוג. אבל כמטאפורה, לאו דווקא בדס"מית (אפילו בכלל לא), זה עובד פה נהדר. בארסנל הנשים הנפלאות של איש המילים שלי, אני ה"רכש" החדש. אז זה טבעי, הרי. איך לא חשבתי על זה? אולי הקנאה שלי אליהן הסתירה לי.
זה לא שאני לא רוצה איזה לנדרוובר שחור אימתני
זה פשוט שבטח אמצא דברים טובים יותר לעשות בכסף הזה
