תראו את הקליפ הזה. תראו אותו, תעשו לכם טובה. נראה אתכם לא מחייכים בסוף. אוח! מזמן לא ראיתי כזה חיוך אמיתי, מכל הלב והנשמה. עונג.
ולי? לי יש עונג מסוג אחר. לא שמים מלאים כוכבים.
לי יש שקית. שקית עם ריח של אושר.
טוב, לא רק ריח, גם אוצר קטן שהופקד בידי למשמרת.
אף פעם, מעולם, לא אהבתי כפות רגליים. בכלל. בייחוד לא כאלו שאינן שלי, אבל גם לשלי לא ממש התחברתי.
עניין הפוט פטיש נראה לי הזוי, סליחה על הביטוי. גם עכשיו, עם כמה שאני הולכת לאיבוד בין כפות הרגליים שלו, זה בלתי נתפס עבורי לאהוב כפות רגליים באשר הן. אין שום היגיון בזה, אבל מי בכלל מחפש היגיון? זו סטייה, למען השם!
אז עיזבו היגיון.
מכירים את אלו שמחפשים ללקק מגפיים/כפות רגליים במסיבות? אז אלה - אלה עם הפוט פטיש שמעריצים רגליים בלי שום קשר למי הן מחוברות. זה. זה פוט פטיש, נכון? זה תמיד היה הכי רחוק ממני שאפשר. היה יותר סביר למצוא את רון ארד אצלי בסלון מאשר אושר בכפות רגליים.
ופתאום.... וואוו.
אחרי הדמעות והבכי האיום והמילים והמוזיקה וגבעת טישו מכובדת הנעליים עדיין על כפות הרגליים שלו. אחרי יום עבודה שלם. אני מבקשת, לפני שהוא שולח אותי הביתה, להסיר אותן. רגל ימין עלי. פורמת שרוכים ורוכסן. הרגל מחליקה החוצה וגרב מפוספסת (מוכרת לי מאיפשהו) מתגלה תחתיה. היא לחה וחמימה. נושמת אותה עמוק. עיניים עצומות, נשימה עמוקה מלוא הריאות. עוד כמה כאלו אחריה. מלטפת אותה עם הלחי שלי. מתחפרת בתוכה.
מחייכת. שלווה.
מסירה את הגרב ושוב, נשימות עמוקות. הפעם גם הלשון עוזרת לי להכניס לתוכי עוד כמה חלקים קטנים.
רגל שנייה. אושר כפול.
זו רק ההתחלה, הוא אומר לי והבוהן שלו מוצאת מקום רך לנוח עליו.
הוא מלווה אותנו לדלת, ואני והאושר יוצאים אל הלילה ונוסעים הביתה. האושר בחיקי כל הדרך, נשימה עמוקה ורוגע מטורף.
אחר כך אארוז את האושר בשקית כדי שלא יברח ומדי פעם אקח נשימה עמוקה, כמו נרקומנית.
ובכל זאת לא תמצאו אותי מלקקת מגפיים זרים
גם לא את אלו של ברוך
