נכנסנו ללופ כזה, רודפים אחד אחרי השנייה במעגל של כאבי לב ואי אפשר לחזור על עקבותינו ולצאת החוצה באותה הדרך בה נכנסנו פנימה.
נדמה שכל מה שאנחנו יודעים זה לפגוע ולפייס, להיפגע ולכעוס.
זה לא משנה איך, או למה, או כמה. לולאה מפלצתית, המזינה את עצמה ומסרבת לגווע.
אולי הרדיוסים משתנים, והמרחק מהמרכז מתרחק ומתקצר חליפות. אולי, לפעמים, המהירויות משתנות. מדי פעם, והפעמים הללו נדירות יותר ויותר, מסתבר, אנחנו נעים בקוים מקבילים ומצליחים לאחוז ידיים במקום לדלוק זו אחרי זה אחרי זו.
זו לולאת חנק. האויר נגמר לי. כבר אין לי כוחות לחמוק מהמהלומות. בכל זאת אני מוצאת דרך להלום, גם בלי ששמתי לב, מסתבר.
מדברת על מה שהיה פעם, לפני המעגל והתקופה השחורה והבדס"מ והילדים ולא מבינה. לא מבינה איך חייתי ככה. איך הסכמתי. איך יכולתי לעשות את זה לעצמי.
לא חייתי. לא הייתי. הייתי סמרטוט בבלויי סחבות, מעניקת שרותים חסרת זכויות. הייתי כלום.
שונאת אותה - את היהלום של אז. שינאה עזה ומרחיקת לכת. ובכל זאת, ברגעים של חולשה, היא משתלטת עלי ומסיגה אותי אחורה, למטה, אל האפלה.
הכל משתנה כל הזמן, ביחסי גומלין עם הסביבה. רק הקצב, הקצב לא תואם.
טמפו.
תיק, תיק, תיק
תיק , תיק , תיק
אולי, כשנתעייף מספיק, שנינו, גם הלולאה תשתחרר.
פסיקים, כי יש הרבה מהם
בין המילים שלי
שכבר הפסיקו לטפטף והן זורמות לא רע
לא, לא רע בכלל
