השיחה מהפגישה האחרונה עוד מהדהדת בי.
הקושי הזה, שלי, לשחרר. להתנקות. לגמרי.
לספר הכל, לגלות הכל. להוריד את כל המגננות.
אני (כבר) לא יודעת לשקר, אבל להסתיר - למדתי היטב.
שיקרתי הרבה בתור ילדה. המון. אי אפשר היה שלא, כי לפעמים השקרים הצילו אותי מכמה מהלומות קשות. למדתי להסתיר ולא לחלוק, הרבה יותר מאשר לשקר. לשמור לעצמי הרבה מאוד דברים, כי אם אשתף, איכשהו, תמצא הדרך להתשמש בדברים האלה נגדי. זה מאוד קשה להסתיר בבית שאין בו פרטיות. אני לא מדברת רק על סגירת דלתות, אבל גם. וגם חיטוט בכיסים, בתיקים, במגירות. במכתבים, ביומן האישי. אם הייתי צריכה להסתיר משהו, לא היה לי איפה. רק בראש, או בכלמני מקומות מסתור מחוץ לבית (בעיקר את הסיגריות, בתקופה שלפני שהם ידעו שעישנתי, וגם אחרי, אלא אם לא היה לי אכפת שיזרקו לי אותן).
כשאין שום מקום פרטי, פיזית, בונים עולמות חלופיים. בראש. היו לי המון כאלה, בתור ילדה. המצאתי עולם שלם, בלתי נראה, שרק אם היתה לך טבעת, גם היא בלתי נראית, כמובן, היית יכול לראות אותו. אני זוכרת אותי בגן, מנהלת שיחות ערות עם הילדים הבלתי נראים ומתווכחת עם הילדים הנראים מהגן שזו לא המצאה שלי, שזה באמת קיים. אפילו הצלחתי לשכנע את הילה (השם האמיתי שמור במערכת הזיכרון הדפוק שלי) לענוד את הטבעת והיא אשכרה ראתה אותם וסיפרה לכולם שזה אמיתי. אחר כך הרבה רצו גם, לענוד את הטבעת, אבל לא הסכמתי.
היה לי חבר דמיוני גם בתיכון. בגילאים האלה זה קצת פחות מקובל, או מעיד על בריאות נפשית טובה. ידעתי היטב, כמובן, שהוא ממוצא. לא שיקרתי לעצמי או האמנתי שהוא קיים, כמו בילדות (גם שם אני לא סגורה אם האמנתי בזה כמו בפיות, או שידעתי שזה בכאילו אבל שיחקתי את המשחק עד הסוף). אבל דיברתי עליו (לא אליו) עם אנשים. קראו לו יואל. הוא היה טיפוס דיכאוני. הוא, כביכול, הכיר לי את העולם המוזיקלי שלי (שאיכשהו, באמצעים הדלים של שנות השמונים, בעיר רחוקה מהמרכז בה המוזיקה המקובלת היתה יותר זוהר ארגוב ופחות פינק פלויד, גיליתי ופיתחתי לבד). היינו מנהלים, לדברי, שיחות נפש על מהות הקיום והסיבה לחיים. על למה בכלל לחיות, מה זה שווה או נותן לנו. על הסקרנות לגבי מה קורה כשמתים. בסוף הוא התאבד, כי הוא רצה לדעת מה קורה. הסקרנות שהרגה את יואל, אם תרצו. הוא לא סיפר לי מה קורה שם, עד היום. אבל את הסיפור על מותו סיפרתי לחברים מתנועת הנוער בדמעות קורעות לב, כולל בריחה אל הגג כדי להרגע לבד.
אני עדיין מתגעגעת אליו.
שיקרתי להורים שלי, רק במצבים קיצוניים. השתדלתי שלא, כי לא חשבתי שאני כ"כ טובה בזה. ובטח שלא יכולתי לזכור אחר כך את כל הפרטים של השקר. בעיקר הסתרתי, הכל. כולל רגשות. גם דברים שאולי מוטב היה לי לספר להם, אבל פחדתי שיאשימו אותי. למשל, כשהיה מבוגר שניהל איתי מערכת יחסים מינית נצלנית, בגיל 15. הם לא ידעו מכלום, גם כשכבר הבנתי שמשהו דפוק פה המשכתי להסתיר את זה והתמודדתי עם כל ההשלכות של זה לבד. גם כשנאנסתי, אונס מלא קלאסי בפעם הראשונה ואונס ע"י מכר בפעם השנייה, הם לא ידעו מכלום. שום כלום.
שיקרתי כמה פעמים בודדות, כאלו שאני זוכרת. אחת מהן היתה הפעם האחרונה שזה קרה. הייתי בתיכון. י"א או י"ב. יצאנו לפאב ולא היה לי מספיק כסף. לקחתי את הכרטיס של אבא שלי ומשכתי מהכספומט 20 שקלים. אחרי כמה ימים הוא גילה את המשיכה המוזרה בחשבון שלו (כי איזה מבוגר מושך סכומים כאלה קטנים. הקטע הוא, שאם הייתי מושכת נגיד 500, הוא בחיים לא היה עולה על זה). הוא שאל אותי אם זו אני, ואמרתי שלא.
אחרי יום הוא שוב שאל אם זו אני, ואמר שלא יכעס אם כן (בטח...) אבל הוא רוצה לדעת לפני שהוא מגיש תלונה לבנק. מנהל הבנק היה שכן שלנו, ונהיה סיפור שלם עם הבירור הזה. אני לא חושבת שהיו מצלמות בכספומטים אז, אבל נדמה לי שזו היתה הנקודה בה נשברתי והודתי שזו אכן אני. מאז ההורים שלי מעולם לא נתנו לי יותר להתקרב לכרטיסים שלהם, לא סמכו עלי בשיט, בכלום. לא רק בזה. למדתי את הכוח ההרסני של שקר שמתגלה ומאז זה יצא לי מהחיים, לתקופה ארוכה מאוד.
עד שגיליתי את הכלוב, ואז ניסיתי לשקר לשולץ, בהצלחה מסויימת. אבל להסתיר לא הצלחתי, וכל העסק נמשך חודש וחצי והביא אחריו סדרה שלמה של כאבי לב מכל הכיוונים.
להעמיד פנים מעולם לא ידעתי. לשחק אותה, להיות קולית כשאני לא. תמיד קינאתי ביכולות האלו.
איש המילים שלי אמר לי שרואים עלי כשאני חושבת. זה קצת הצחיק אותי, כי אני כל הזמן חושבת (אפשר להפסיק?) אבל נראה לי שהבנתי את הכוונה שלו.
מי שמכיר אותי יודע. אצלי זה ממש what you see is what you get.
לפעמים זה ממש כואב, כשאין מסכה להסתתר מאחוריה.
אף פעם לא הצלחתי להחליט אם זה טוב או לא.
בכל מקרה, ככה אני.
האימונים מרחיבים לי את המעגל המוזיקלי
אבל אני כבר מזמן לא גרה בעיר שכוחת אל
בערך...
