אוויר לצריחה.
לא נושמת היטב. נשימות רדודות מהירות ומבוהלות. הפחד והבהלה מזינים אותו, בין היתר. איכשהו, גם ככה, גם בלי לנשום היטב, יש מספיק אוויר. לצריחה.
ותמיד, (אם הייתי אישה מאמינה זה היה המקום להוסיף איזה "אלוהים ישמור" אחד קטן), אבל תמיד, אפשר יותר.
אפשר להדק את הזנבות ולכרוך אותם יחד, לקפל לשניים, וגם בלי לזוז להוריד דמעות. אחר כך אפשר גם להביא את כל זה במגע מהיר ולתת לפחד לקחת אותי.
מה מאפס את הספירה?
היא מתאפסת, בכלל?
==========================================
השיר לוקח אותי הביתה. נסיעה איטית עם נהגת אוטומטית ששרה לה עם הרדיו ומנסה להיזכר מה היא לוקחת מהשיחה. היא לא מדברת, רק מקשיבה. היא אוטומטית. מהנהנת, מנסה לשמור על כל המילים בזיכרון ולהגיש סיכום ברור לבשר ודם, לכשתחזור. היא מדממת וכואבת וצוחקת והכל נראה רגיל. רק הבכי שלא מגיע כשצריך מזכיר לדומעת שהיא לא בשליטה. שהיא לא יכולה לבוא וללכת מתי שהיא רוצה. גם אם היא לוחצת על הכפתור האוטומטית לא תמיד נעלמת.
זה כמעט עולם מקביל. כמעט, אבל לא. במרחק נגיעה, ממש.
==========================================
"מה חשבת לעצמך כשבחרת אותי?"
בחרתי טוב.
לא, לא טוב.
מצויין.
ניסיתי לומר את זה כשנעלת שיניים על כף היד שלי, אבל הצרחות הקדימו את המילים ולקחו להן את כל האוויר.
זו היתה שנה מחורבנת.
היא מסתיימת נפלא
היא תביא שנה מופלאה אחריה
אני מרגישה נבואית
אתם תראו
מייצרת מציאות
