"תתקני את הלק למחר?"
הוא שאל אותי עוד לפני שבכלל נפגשנו. היינו אמורים להיפגש למחרת, והוא ראה את הציפורניים באיזו תמונה שבכלל לא היתה קשורה.
"אם יהיה לי זמן" נדמה לי שעניתי. או משהו בסגנון. היו לי המון הכנות ליום אחרי ובכלל לא הבנתי את הרמז בדבריו. בכלל לא הבנתי שהיה כזה בשביל שאבין.
הלק לא תוקן, ואחרי שנפגשנו פנים אל ירך הדבר הראשון שהוא ביקש ממני לעשות זה לתקן אותו.
מאז הוא בוחר לי צבעים. לפעמים הוא אומר לי גם באילו אצבעות למרוח איזה צבע. לפעמים גם גוון ספציפי.
זה כל כך נעים לי, זה מפתיע לפעמים עד כמה.
הצבעים שלו, עלי. על קצות האצבעות שלי. ועל הבהונות.
זה לשבת שעה. להסיר את הצבעים הישנים (בני כמה ימים או יום אחד), לשייף ולסדר, למרוח בסיס. לבחור גוונים מהצבעים שציין (אלא אם ההנחיות היו מפורשות וספציפיות), להתלבט בין כמה שילובים שונים (זה תמיד יותר מצבע אחד, לפעמים שלושה או ארבעה). לפעמים אני בוחרת לפי מה שמתחשק לי בין האפשרויות השונות. לרוב אני מנסה לנחש מה יהיה הכי יפה בעיניו. לבחור אילו אצבעות באיזה צבע (שוב, למעט במקרים שהבחירה אינה בידי), אם סימטרי או לא (אני נוטה לאי-סימטריות), כמה מכל צבע.
לשים מפריד בין הבהונות.
למרוח שכבה ראשונה. להמתין.
שכבה שנייה. להמתין.
שכבה שלישית - שקופה ומבריקה.
לחכות לייבוש.
לצלם ולשלוח אליו, במתח.
למה במתח, למה? למעט מקרה אחד, שהצבעים ממש לא ישבו עלי טוב, הוא תמיד אהב והיה מרוצה אם בחרתי בעצמי.
ובכל זאת, במתח. בהתרגשות. באושר מוחלט כשהוא כותב שהוא מרוצה, שזה יפה.
לפחות פעמיים בשבוע במהלך החודשים האחרונים, וזה עדיין מרגש. זה עושה לי שקט ונעים.
זה עושה אותי צבעונית.
הצבעים שלו.
עלי.
לפעמים יש עלי צבעים אחרים.
צבעים של העור.
אלו משמחים אותי הרבה יותר.
גם אותו.