שום דבר אינו ידוע. גם לא בדברים הכי קטנים.
לא יודעת איך אקום בבוקר. איך יתנהל היום שלי (הוא שלי, באמת?). איך הוא יגמר. באיזה מצב אפגוש, אם בכלל, את הכרית שלי.
יודעת לכוון, להתכוון. להשתדל.
לכוון, להתכוונן.
לא כמו צלף ששם את הצלב על המטרה ושולח כדור שיפלח אותה.
יותר כמו ילדה, ששמה זרע בעציץ ומדמיינת את מיץ הלימונים שתכין ערב אחד, עם הרבה קרח, על מרפסת הצופה צפונה.
לאחרונה מתרגלת יותר ויותר את הרגע. איך להיות בתוכו. מנסה לכוון אותו. לשנות לו את התדר.
זה קשה.
ואז אני מרימה משקל כפול גבוה מעל הראש. מורידה ומרימה שוב, לפי הקצב. זה פאקינג קשה. קשה כפליים. ואז, אאוריקה מזדיינת. בום של אינפורמציה שזורמת במיליוני שניות בבת אחת ובו זמנית.
אני אוהבת את זה
אוהבת שקשה
לעמוד על גבול הבלתי אפשרי
ולא לסגת
אולי קצת לנוח
ולהרים את הידיים שוב, גבוה
עם משקל כפול
ולחשוב שבעוד חודש
הוא יהיה משולש
אז גם בחיים. להרים ווליום, לשנות תדר ולזרום עם הרגעים ברצף. קשים. רצוי. אחרת מה זה שווה?
כל הדמעות שלי מלאות כוונה
פחדים
מלח ואהבה
ככה זה
