שבת בבוקר, במיטה. בעצם, לא ממש בוקר. צהריים, אפילו לא כאלה מוקדמים.
הידיים זזות ונוגעות ולמיינד לוקח זמן לפענח מה נוגע במה. לאט לאט הכל נהייה ברור יותר ומכוון יותר.
לשנינו ברור מה עומד להתרחש. ומה תנאי הבסיס לזה - הדלת צריכה להיות נעולה.
"קומי תנעלי את הדלת"
"למה דווקא אני?" אני ממלמלת בעודי פוקעת את קורי השינה האחרונים ומתיישבת.
"תהיי שפחה קצת" הוא אומר לי.
"אני לא שפחה"
הוא לא ממש מבין למה אני מתכוונת.
"זה שאני אוהבת שמכאיבים לי או שאומרים לי מה לעשות, לא אומר שאני שפחה". ככה, על רגל אחת. כי בתכלס, יש משהו אחר בראש של שנינו, תעזבו אתנו מדיונים פילוסופיים על הבוקר (כן, נו, טוב, על הצהריים נשמע פחות טוב).
אני באמת לא. שפחה. לא יודעת להגדיר מה אני כן. נשלטת נשמע מאוד קרוב, כי כן נעים לי לקבל הנחיות ברורות להתנהגויות וכאלה. כן, יש בי כניעות טבעית וצייתנות כמעט אוטומטית. כן, יש בי נטייה לריצוי הסביבה. אבל לא, אני לא שפחה. אני לא ממש נשלטת. בטח לא כל המילים האחרות שמוצאים כאן באתר (רשימה חלקית ולא ממצה: צעצוע, רכוש, משרתת, זונה, כלבה, סמרטוט ועוד כהנה וכהנה כיד הדימיון).
אני לא רכוש שאפשר להזיז ממקום למקום ולהחליף לו בעלים בלי שזה ישנה לו בכלל.
אני לא צעצוע או חפץ.
משנה לי מאוד מי זה שנמצא בצד השני של השוט, ההוראה והיד. מאוד.
פעם, לא כזה ממש מזמן, יכולתי לקבל כאב מכל אחד, כמעט. לא היה צריך הרבה עומק או הכרות או לא יודעת מה.
היום המחשבה על ידיים זרות עלי מעלה בי חלחלה.
ההתמסרות שלי תלויית אדם, גם אם היא חלק מהאישיות שלי.
נורא קל להכניס אנשים למשבצות. לומר: זו שולטת. ההוא נשלט. זה קל לקבל כותרת, לפעול על פיה.
כבר אמרתי, לא מזמן, שאני אוהבת כשקשה, נכון?
אני לא נכנסת למשבצת. לפחות, לא מצאתי לעצמי כזו שאוכל להיכנס אליה ולהרגיש בנוח.
אל תגדירו אותי
אל תגדרו אותי
זורמת
למה אין אופציה כזו שם למעלה, הא? שיהיה: נשלטת/שולטת/מתחלפת/אחרת/לא בעסק/זורמת.
תנו לי לזרום עם איך שאני, מי שאני ומה שאני בלי לשים לי גבולות וגדרות
אני, יהלום. בסופו של דבר, יהלום נא.
רק יהלום יכול לחתוך יהלום
או לעצב אותו
בכל זאת, החומר הכי חזק בעולם וכל זה
