אלו תמיד הדברים הקטנים שגורמים לאסימונים ליפול במקום.
זה תמיד יתפוס אותך לא מוכנה, יסתער בבת אחת ויזיז יבשות ממקומן.
"וולקם טו ג'מייקה, הכושי בחדר השני"
אף פעם לא ידעת איך זה להיות בצד הזה, ופתאום זה מכה בך בבטן כל כך חזק שבהתחלה את בכלל לא מבינה מה קרה. השקט מקפל אותך והמבטים שהריצפה מקבלת משקפים לך מציאות שאת בכלל לא רוצה להיות בה. איפה השרביט של גבי ודבי כשצריך אותו? שרביט ביד אחת, היד שלו בשנייה, מפה של הקריביים ובהינף קסום אחד יש ערסל וחוף וכושי שמנפנף בכפות תמרים.
במקום זה הבטן מתהפכת לך, הזיעה הקרה שוטפת אותך וכל הקרדיט עף מהחלון.
את יודעת שהדמעות יטשטשו לך את הכביש, אז את מחכה שהן תתמעטנה לפני שהטרנטה תיקח אותך הביתה.
הזרועות שמחכות לך בבית עוטפות אותך בחום ואת יודעת שהאיש שלך מכיר את הצד הזה טוב ממך. הלב שלך נחמץ. כואב לך הרבה יותר עכשיו, כשאת יודעת איך זה מרגיש לו כשאת המבטים לריצפה זו את שנותנת.
את תתקני את הכל, את יודעת.
מאז שסבא מת אין יותר "סבא יתקן"
ואין את מי לשאול איך,
זו רק את עכשיו
שמתקנת.
