רגע לפני שהנעליים החדשות נושאות אותי החוצה שלחתי יד לסלסלת הפלסטיק השקופה והתזתי על עצמי בנדיבות, לצערי הרב, מהבקבוק הראשון שתפסתי.
זה לקח שלוש שניות, או בטח פחות, לכל הכימורצפטורים באף שלי לרצות למות ולשלוח לפקעת ההרחה שבמוח שלי אותות מצוקה נוראיות. ההפגנה שלהם היתרגמה לעננת ריח מסריח במיוחד שאופף אותי מאותו רגע ועד המקלחת שתבוא עלי לטובה מיד לכשאסיים את הקפה וכתיבת שורות אלו.
זה לא הוגן, לדעתי. כי כשמותז עלי בושם בניחוח מוצלח הוא משתלב עם החיים ואני לא מריחה אותו נון סטופ כמו הזוועה הזו שדבקה בי על לא כל עוול בכפי
יש לנו בבית את שני קצוות ההרחה - האמצעי שניחן בחוש ריח של כלב (שמריח הכל חוץ מעצמו) ואבא שלו, הרי הוא שולץ היקר, שלא מריח כלום, אם הוא לא יודע שהוא צריך להריח או שזה ממש, אבל ממש מסריח.
שניהם דוממים.
במקרה הזה זה ממש - מי שמריח הוא המסריח.
יאללה, אני הולכת לשטוף את הזוועה מעלי.
השיר הזה התנגן בכל מסיבה שמכבדת את עצמה כשהיינו טין בעצמנו
אני זוכרת אותי מטלטלת את הראש
ורעמת השיער הפרוע איתו
מול רמקולים אימתניים באיזו מסיבה באיזה קיבוץ עם החבר'ה מהתנועה
ואז הוא מת, קוביין, וכעסתי עליו נורא
והחרמתי אותם שנים
בסוף, האהבה לשיר עלתה על הכעס, וחזרתי לנוורמיינד
לא משנה
