כל פעם זה מתחיל אחרת.
לפעמים זה פשוט יוצא ממך. את לא חושבת על זה קודם. אפילו לא חשבת לכתוב, בכלל. רק בדקת איזה מייל או הדפסת משהו לילדים. פתאום המסך מולך. פתאום את כותבת. המילים לא מתנסחות במשפטים יפים ומתוחכמים. הן לא מסתדרות בשורות יפות ומנצנצות לך בחושך. הן זורמות מקצות האצבעות ונשפכות החוצה. מהר. בלי לחשוב או לתכנן. או להבין, אפילו, לפעמים. את לא שמה לב והנה - הן מביטות בך חזרה. כמו התהום של ניטשה. הן כבר לא ממש שלך, הן מסבירות לך בשקט. עכשיו תעשי איתן מה שתרצי, אבל לא תוכלי לשאוב אותן חזרה, או לשאוף, או לנשום. גם אם אפחד אחר לא יקרא אותן, לעולם.
לפעמים זה מתבשל לאט, כמו קדירת בשר משובחת. בפוייקה, קבורה עמוק עמוק מתחת למדורה בזמן שכולם יושבים במעגל ושרים שירים של פינק פלויד ולנון (רק לא דילן, אם אפשר, הוא צורם לי נורא. גם לא יאנג, בעצם. הוא נושא עימו זכרונות כואבים מדי). את לא ממש זוכרת מה זרקת פנימה לפני שחתמת את הסיר. זה גם לא תמיד משנה. הכל סגור ומתבשל במיצים של עצמו. הם זולגים מאחד לשני, משביחים את הטעם ומרככים את הבשר. בסופו של דבר הניחוח ינצח את הכל והתבשיל יעלם. המילים שלך יאכלו עד תומן. כשיחפרו אותו החוצה הכל כבר יהיה מסודר וברור, כל שישאר לך זה לסדר את המשפטים בצלחות הגשה יפות, לתבל אותם בשיר ולהגיש חם. אפילו לוהט.
לפעמים את מרגישה את זה לוחץ, בבטן. זה מעיק ומפריע ואת לא ממש מבינה למה, אבל את יודעת שאחרי שתסיימי לכתוב את זה תרגישי טוב יותר. מה לכתוב? את לא באמת יודעת. מתי? עדיין לא. כמו מורסת מוגלה, רק כשהיא ממש בשלה היא מתפוצת, והיא לא שואלת אם זה זמן טוב, עכשיו. כשאצבעותייך תרקודנה על הקלידים תצליחי לקלוט מילה אחת או שתיים והאוויר יזרום בקלות יותר. המילים ישפכו החוצה ובסופו של דבר תביני מה זה היה שהפריע לך לישון, לנשום, לחיות.
לפעמים זה משהו שקרה, או קורה. את צריכה לסדר לך אותו, להסביר אותו לעצמך. קודם כל לעצמך. הכתיבה עושה לך את זה. מסדרת. מבהירה. מנקה. מתמצתת. המחשבות מתיישרות למילים, משפטים, פסקאות. מאירות את המציאות מחדש. בונות חדרים לאחסן בתוכן זכרונות ותקוות לעתיד. היכלים של עבר מלאים שאיפות.ריקמת מציאות דקיקה הנאחזת בציפורניים באותיות לבל תאבד לעולם.
לפעמים זו כותרת. שתיים שלוש מילים שמתארות את זה כל כך יפה, שאת חייבת להצמיד אליהן עוד, שלא תשארנה בודדות שם למעלה, בראש הדף. כל השאר נכתב בקלות, כי הכותרת עשתה את זה נהיר וברור ומסודר יפה, כמו שאת אוהבת.
לפעמים זו מילה. מילה שנתקעת ואת לא מצליחה להתחמק ממנה. היא חוזרת וקופצת. נועצת לך אצבע בעין, או בזרוע, או בבטן. עד שאת מורידה אותה, אל הכתב, כמו סדרה ברמיקוב (אותיות, ידעתם שיש כזה? אני חייבת לי אחד, לשנה החדשה). גם על הכתב היא מקפצת ומדלגת ומכתימה את עצמה שוב ושוב.
לפעמים זה שיר. שיר שמזיז מילים שנרדמו עמוק בפנים ומגיר אותן החוצה כמו עץ גומי. לאט לאט החתכים אוספים נוזלים והן זולגות החוצה.
לפעמים את פשוט מרגישה שצריך. שהגיע הזמן. שאת חייבת לשבת לכתוב כמה מילים. לא משנה מה.
לפעמים.
כמו עכשיו.
לפעמים הבטן מבשלת דברים ולא מגלה לך מה.
ולא משנה כמה תכתבי.
או תבכי.
או תשבי על האסלה.
היא תמשיך בשלה.
לפעמים.
כמו עכשיו.
