לפני 9 שנים. 2 באוקטובר 2014 בשעה 9:09
בדרך חזרה הביתה השמיים סגריריים. מזג האויר מתקרר, מעט. עד לקיץ השני, כמו שאמר לי איש המילים שלי, אלא אם החזאים עשו משהו נכון ויהיה לנו חורף. חורף של מגפיים וצעיפים צבעוניים. חורף של שלוליות וגשם שאפשר ממש לרקוד איתו.
מביטה אל השמיים וציפור חותכת לי את המבט. ואז עוד אחת.
ועוד, עוד הרבה.
הן עפות בתנועות חדות, פניות פרסה וסלאלומים מטורפים. מהר. לכל כיוון. עשרות מהן, ואף אחת לא מתנגשת באחותה.
סנוניות.
מתישהו אני אבדוק אם הן בנו את הקן שלהן מחדש מתחת לאדמה.
בינתיים אני ומלכי ליון נעמדים במקום, מביטים אל השמיים, נושמים לעומק ומחייכים.
גם השיר בא והולך, גם הסנוניות.
גם אני.
עייפה, הרבה
עצובה, קצת
זו לאות שכזו
גם היא הולכת ובאה