תפריט
גבולות
כוויה
לא שכחתי.
אבל ממה אתחיל?
איש המילים שלי רוכב על אופנוע. לא צעצוע של משלוחנים, מעבר לזה אני באמת לא מבינה. כשאנחנו נפגשים אני בדרך כלל מגיעה אל הדלת כשהוא כבר מצידה השני. באחת הפעמים דיברנו על זה שנפגש כשהוא מגיע ואוכל לחלוץ ממנו נעליים, ואז חשבתי, לי, עם עצמי, שזה יהיה נחמד אם אקדים וגם אזכה לראות אותו מגיע על האופנוע. זה לא צלח לי אז, ולקח די הרבה זמן עד שכן. הפעם הראשונה שזה קרה היתה כואבת הרבה יותר מהשנייה.
בפעם השנייה, אחרי שהתחתונים שלי נשמו אוויר וראו עולם, אחרי שהפנים שלנו נפגשו ונגעו מקרוב, הוא חזר אל האופנוע לקחת את התיק או משהו כזה. הבטתי בו וראיתי שמעט מהאיפור שלי מעטר את קצה האף שלו. אז שלחתי יד ורגל קדימה, להסיר את הכתם. היד אמנם הגיעה למחוז חפצה, אבל הרגל נתקלה במכשול בלתי צפוי בדמותו של האגזוז הלוהט של האופנוע.
שני פסים ועיגול.
היא כאבה מאוד באותו ערב, עד שתרופת סבתא העלימה את הכאב שלא חזר מאז. אני מטפלת בה יפה והיא אפילו לא העלתה מוגלה. מורחת אותה משחה המצמצמת צלקות. מורחת, ובמידת מה, במאחורה של המחשבות שלא מספרים עליהן גם לא לעצמך, מקווה שתישאר. צלקת. קטנה, עדינה ובלתי מובחנת לעין בלתי מזויינת. אבל כן. זה לא "בסגנון שלה" (: ולא בכוונה וחצה (סביר להניח) גבול שלא אני הנחתי, אבל כן. זה ישאיר סימן פיזי חיצוני.
חלש הרבה יותר מהסימנים שנשארים בפנים.
מכירים את הנטייה של בני אנוש להעניק לכלי הרכב שלהם שמות?
לשלו יש שם תמים שכזה.
מי חשב שהוא מסוגל לכזו אכזריות!
