אתם יכולים אפילו רק לצפות, על השתק. זה מספיק מחרמן גם ככה.
"מה קרה לך כאן?"
הגדולה שואלת אותי לפני שאני יוצאת מהבית, בשמלה כחולה עם מחשוף נדיב, כשהיא מצביעה על עצם הבריח שלי. יש שם סימנים שסימנתי בעצמי, כשהייתי צריכה שיכאב לי כדי לגמור. זו לא תשובה שאפשר לתת, אז היא נאלצת להסתפק במלמול לא ברור בסגנון של "מעניין, אין לי מושג מאיפה זה הגיע".
"מה קרה לך כאן?"
איש המילים שלי שואל אותי. אחרי שהסברתי הוא מביט בי במן מבט כזה, שקשה לי לפרש את המשמעות שלו. "ורק עכשיו אני יודע מזה" הוא אומר, עדיין לא ברור לי אם הוא כועס או מופתע או משהו אחר שהאוטומט שלי לא בוחר בו כדי לפרש את הסיטואציה.
בין הזרועות של בעלי, בחשיכה של הלילה שאחרי, אנחנו חולקים סיפורים. גם על זה, בין השאר. "אבל למה אני לא יודע מזה?" הוא שואל. העייפות מבלבלת אותי, השאלה שלו מפליאה אותי - "אתה יודע, רק בוחר שלא לדעת, לדעתי".
לא בכל פעם נדרש לי כאב בכדי לגמור, אבל בדרך כלל כן.
כשלמדתי לגמור, לפני חמש שנים (פלוס מינוס), לכאב לא היה חלק. עם הזמן הבנתי כמה הוא עוזר לי. כמה הוא "מחזיק אותי במקום" ולא מאפשר למוח שלי לברוח למחשבות אחרות שמרחיקות את הגמירה.
אפשר בלי. קל יותר, חזק יותר, טוב יותר - עם.
יש כמה כפתורים שמחרמנים אותי במיוחד
"אני מרשה לך"
עושה את זה בגדול