היו ימים שהמילים האלה הבהבו לי בראש כאילו כתבתי אותן בעצמי. השיר היה מוריד ממני דמעות ומכאיב כל כך שפשוט לא הייתי מסוגלת להקשיב לו, ומתוך כך לכל האלבום הנפלא שעוטף אותו.
אי שם בלב המדבר, הוא התנגן פתאום. מיתרונותיו הרבים של הנגן של גוגל - הוא עושה שאפל של כל המוזיקה במכשיר ומוצא כלמני פנינות ששכחתי שהן יושבות בזיכרון. אנחנו שרים עם הרדיו, צמרמורות עוטפות אותי וחיוך רחב. המרחק מהבית זעום לעומת המרחק שלי מעצמי כשבכיתי לצליליו בפעם האחרונה.
כמה יפה המדבר. הוא עושה לי לנשום ברוך, לעצום עיניים ולא להעלם לשום מקום. ילדה של מדבר, של חולות ואבק ולטאות שרצות יחפות על מבנים עתיקים ואבנים צהובות.
ילדה שהמדבר בלע אותה שלמה והקיא אותה ממנו, שברחה אל החוף הלח והחם ומצאה תלתלים ופרחים וגלים וים של חול שנדבק ולא עוזב.
"למה זה עושה לי ככה?"
אני שואלת מתוך התקף חרדה עמוק, לחוף הים האדום.
"זה כי את קשורה"
איש המילים עונה לי.
"למה את בוכה?" הוא שאל כמה ימים קודם.
"כי אתה מחבק אותי" עניתי ביבבות רטובות.
"מחזיק" תיקן אותי.
"למה הפסקת לבכות?" שאל, כמה דקות אחרי.
"כי הפסקת להחזיק אותי" עניתי בלחישה.
אחרי שהפסיק לסטור לי אמר שהוא מחזיק אותי כל הזמן.
"כן, אבל לא פיזית" עניתי, וקיבלתי חיוך של הסכמה.
כן, אני קשורה, לא פיזית, כל הזמן.
תהדק את הלולאה, תקצר את החבל, בבקשה.
זה יעזור לי להכיל את הקנאה, למגר את הפחדים ולנצח את הרצון לברוח ולא להביט לאחור.
בבקשה
זה שזה בא משני האישים שלי בו זמנים
לא מאפשר לי לברוח
וכואב
לא כפליים
אלא
עשרות מונים
