לא כותבת. לא מנסה, אפילו. העייפות מכריעה אותי. התחת לא מתיישב על הכיסא המסתובב אלא נשכב על הספה. האצבעות לא מקישות על קלידי המקלדת אלא על כפתורי השלט. המיינד לא בורר מילים אלא בוהה בשורות הבודדות המופיעות ונעלמות לחליפין בתחתית המסך.
בורח לי, הכל. אוכל שבטח לא עושה לי טוב נכנס אלי בכל זאת ומחולל בי שמות. מצבי רוח לא נשלטים מעיפים אותי לקצוות ולכעסים ולמיאוס עצמי ברמות ששכחתי שאפשר לחוות. שכחתי כי היה לי טוב, יותר מדי, ליותר מדי זמן. ואסור לי, אסור שיהיה לי טוב. זה לא עושה לי טוב, הרי. רק כשרע ומגעיל ובלתי נסבל זה מסתדר לי, במוח הדפוק שלי. ככה צריך.
מגיעה לתובנות שונות, בעצמי. הפסיכולוגית היקרה בטח מתגעגעת לשתיקות הארוכות על הספה (כיסא, למען האמת. ואפילו לא נוח בכלל). לכל ה"אני לא יודעת" שלי. מעניין מי מתפתל אצלה עכשיו ומנסה למצוא מזור לנפשו. נפשי המפותלת ואני מסתדרים לא רע בלעדיה, אבל ההרהורים האם הגיע זמן לביקור חוזר מתחילים לנגוס בביטחון שלי לאחרונה. זה שלב טרום הרהור, לדעתי. בשלב הבא אהרהר. אין לי מושג מה השלבים הבאים אחרי ההרהור, הייתי עסוקה בהרהורים משלי ולא הקשבתי בכלל.
מנסה, בחיי, לא לכעוס על עצמי. להבין. לקבל. לא להילחם בכוח אלא ברכות. לא לפתוח שקית במבה, בלי לשאול קודם ולספר רק בדיעבד, אלא לבקש בנימוס עוד קפה ושתי עג' שרי. זו התחלה טובה. הדמעות שזה הוריד ממני לא היו מהתרגשות. זה המאמץ שנדרש ממני לא לוותר לי ולא לעשות משהו שברור שאצטער עליו בסופו של דבר.
סיימתי את כל הירקות מהצלחת, ואת הקפה והמים והתמלאתי, לא מהאוכל. מהרשות שקיבלתי.
כל הטבלאות האלה מכניסות לי סוג של סדר שעוזר לי להחזיק אותי, אפילו שאתה מחזיק אותי כל הזמן. גם אני צריכה להחזיק אותי, ולפעמים אני נשמטת לי, וזה לא נעים. לי.
סידרנו את החדרים של הבנים השבוע, מאז רואים ריצפה ואין לכלוך או בלגן כבר כמה ימים. הלוואי והייתי מצליחה להגיע לזה בכל הבית, וגם בבפנים שלי. לזרוק את כל הבלגן לארגזים, לסדר את הארגזים על המדפים ולמיין אותם מתישהו אחר כך, כשיהיה לזה זמן וכוח ורצון ויכולת. אבל בינתיים להוציא אותם מהדרך, שלא יפריעו יותר, שלא יעשו רעש בעין.
ד"ר ק אומרת שהאוזניים שלי בסדר גמור, תקינות לגמרי. היא שלחה אותי לבדיקת שמיעה, וביקשה שאחזור אליה עם התוצאות. היא שאלה אם זה מורגש לי בשתי האוזניים ואמרתי שאני לא יודעת להבדיל. היא שאלה כמה לידות היו לי ואם יש קשר. הסברתי שהקטן שלי בן כמעט שבע (שש וחצי, מחר יומולדת) אז לא נראה לי שזה קשור. היא אישה מבוגרת, צברית. לא רואים הרבה רופאות כאלו, היא מרשימה ונעימה ולא מרוכזת מקלדת. בינתיים הסברתי לבנים לכוון את הראש אלי כשהם מדברים והדגמתי להם איך יותר קל להבין מה הם אומרים אם אפשר לראות את השפתיים שלהם זזות. הנגן החדש עדיין חלש לי מדי, גם האוזניות של הטלפון. לא ברור אם אלו האוזניים שלי שאשמות או שהווליום הכללי של הנגנים ירד כדי שאנשים יפסיקו להרוס לעצמם את האוזניים. מעניין אם זה מה שקרה לשלי, או שהגוף שלי מזדקן רק מבפנים.
החלפתי תמונת פרופיל ומישהי שלמדה איתי בתיכון ומאז לא התראינו כתבה לי שהזמן לא נגע בי. עשיתי לה לייק, לא סיפרתי לה שהעיניים שלי לא רואות מקרוב, שאני לא שומעת כל כך טוב כבר ושאני עייפה כל הזמן. לא חושבת שזה מעניין אותה.
לא אמרתי לה שהמילים שאני רוצה באמת להוציא נשארות תקועות לי בפנים, במרחב המטאפורי של המוח. שאני לא מצליחה לומר אותן בקול, גם לא לעצמי לבד בחדר, גם אם המוזיקה חזקה ובמילא לא אשמע אותי מדברת. הצלחתי קצת לבכות אותן לתוכך, בכעס. בלי מילים. רק יבבות עמומות ודמעות ונזלת ואגרופים חלשים שלא באמת פגעו בשום דבר.
שיווי המשקל שלי משתנה. לומדת לאזן את עצמי בכל מני פוזיציות פיזיות, פרח, נשר, תנוחת הרקדן או הצוללן או מטוס שעף לשומקום ונטוע, רגל אחת מעט מכופפת, מול המראה הגדולה. אבל רגשית זה קשה לי הרבה יותר והכאבים מטלטלים ומפילים אותי מחדש. אולי השרירים המייצבים צריכים עוד להתחזק. אולי אני בכלל לא בנויה לזה, וזה ימשיך לכאוב כך לנצח. אולי הטריגרים לעולם ידרסו אותי בכל פעם מחדש.
בינתיים אנסה לא לתת לכאבי הנפש לנהל אותי, להפסיק להתווכח עם המציאות ולנשום עמוק.
אולי הרוצחים מהשיר יעזרו לי קצת להתרומם.
ואולי לא.
מתישהו הראש שלי יפגש שוב עם הכרית ואחלום חלומות מסובכים ומתישים ואפילו שהשינה שעוטפת אותם היא טובה אקום עייפה ומבולבלת. אולי עם שני כדורים וכוס יין גדולה במיוחד גם החלומות ילכו לישון ואקום בבוקר עם מצברים מלאים.
כמעט שכחתי את האורות גם הבוקר, משהו במנגנון של הדלת נדפק והיא כבר לא מדליקה את האור כשהיא נפתחת או טורחת לצפצף אם שכחתי את האורות אחרי שכיביתי את המנוע. לא תמיד אני זוכרת לסובב את המתג בסיום הנסיעה. לפעמים זה נחמד להיתקע בלי מצבר, הייתי רוצה להיתקע ככה שוב, גם אם המצבר יהיה בסדר גמור. הייתי רוצה שתרצה גם.
אולי אתה רוצה? אולי אני אפסיק כבר לרצות משהו שאני לא יכולה לקבל? אולי אצליח לכתוב את זה סופסוף, מבעד למסך הדמעות שמטשטש לי את הכל גם ככה? לא? אין לי אומץ.
אין.
ביתא.
או גמא, או למדה, או אומגה.
לא אלפא.
לנצח, כנראה.