REPEAT
מאתמול, אחרי שלושה אימונים (לא ברצף, אחד בבוקר ושניים אחה"צ) פינטזתי על איך אבריז מהאימונים היום ואלך לישון צהריים.
גם בבוקר, כשהשרירים חרקו כשיצאתי מתחת לפוך הלוהט, עדיין החזקתי בראש את המחשבה הפרוורטית הזו.
גם כשהרכבנו את שולחן הסלון החדש (כן, איקאה) והברך הזכירה את קיומה הרעיון הבהב לו במאחורה של המוח.
ואז הגיעה השעה להתארגן והתלבשתי והלכתי והתאמנתי וסבלתי היטב (בכל זאת, המדריך הסאדיסט וכל זה) ורק בהרפייה (ללא מין) נזכרתי שחשבתי בכלל לא ללכת.
הזמן בורח לי בין האצבעות, השבועות טסים להם. החודשים עושים שלום מהר ואוטוטו נחליף שנה ויקח לי חודשיים לזכור שזה 15 ולא 14.
הילדים גדלים בקצב מטורף.
הקטנצ'יק כבר בכיתה א' ובכלל לא קטן. הגדולה גדולה, עם התפרצויות של גיל ההתבגרות והכל. איך נהייה ככה?
ממתי אני כבר לא חיילת משוחררת?
מה נהייה?
אמר לי מישהו, לפני כמעט שנה
שאני צריכה להסתפר
ששיער כזה ארוך לא תואם את הגיל שלי
שזה לבנות עשרים
לקח לי רגע להבין את הטעות שלו
בת עשרים לנצח, לא?