"את לא יכולה להישבר" איש המילים שלי אומר לי כשהעיניים שלי מושפלות. אני יכולה ואני נשברת. אני לא אומרת, המילים רק מהדהדות לי בתוך הראש ומקפצות מדופן אל דופן עד שההד שלהן שוכח. אולי גם השברון ישכח. אולי. אני לא חושבת. גם לסדק זעיר יש כוח אדיר, ואני נסדקת בקלות.
"אל תבכי" הוא אומר לי. אני בוכה רק מבפנים, בינתיים. אנחנו צמודים על הספה, יד אחת שלו בתוך השיער שלי. הוא קורא לי לחזור מהאיבוד המחשבתי שלי והדמעות מציירות שבילים כשהן זולגות. הוא מוחה אותן ואומר "אני אוהב שאת בוכה".
מטיילת בשבילים האבודים המתרוצצים לי בראש. כמו בחלומות שלי, המעליות תמיד מוזרות נורא ולא מתפקדות, המדרגות ארוכות ומלאות פניות ואף פעם לא יודעים לאן הן בכלל מובילות. אין מישורים. עליות וירידות בשיפועים בלתי אפשריים.
מחוץ לראש שלי אנחנו מדברים. הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי. הוא אומר כל מני דברים בערך, ומסביב, ומשתמש בשורש הזה ושותל לי פרחים ופקעות וצמחי תבלין בלב ובנפש. "יש לי רגשות כלפייך". הדרכים בראש שלי פקוקות. הכל נעצר. אני מתנתקת מהן כשהעיניים שלי בתוך שלו והוא מחייך עם הלב. שלו, ושלי.
"אני נהנה לא לומר את זה".
"אני יודעת".
הלשון שלו בפה שלי. כמה התגעגעתי אליה. הוא משחק קצת בציוד המשרדי שהבאתי איתי, ועוד לפני שהשריקות מפלחות את האויר אני נמוגה ונופלת. הוא אוחז אותי ומלטף ברכות כזו כשאני מנסה להבין לאן הלכתי, למה ואיך הצלחתי לחזור.
על הבטן. השריקות עושות יותר רעש ממני כשהגבעות שנשארות אחריהן נאספות ליצירה אבסטרקטית על הקנבס שהוא הגב שלי. עוד שלוש, ודי. הוא אומר. אני דומעת בשקט אל תוך הכרית ומעזה לבקש עוד בסופו של דבר. ומקבלת, עוד. והעוד הזה ישאיר בי סימנים גם בבוקר שאחרי.
גם המילים שהוא יאמר לי יתוו בי שבילים שנעים לטייל בהם.
זה לא שביל של פירורים
אפילו אם
הפירורים
מסמנים לי את הדרך
