פוסט רומנטי. לא, לא פוסט רומנטי, אלא פוסט רומנטי. כמו פוסט מודרני, פוסט ציוני או פוסט טראומה.
נדמה לי שפעם הייתי רומנטיקנית גדולה. איפשהו התפכחתי, או שהחיים אילצו אותי להתפכח. נטשתי את העמדה הרומנטית והתקדמתי, הלאה, לעבר הפוסט רומנטיקה. גם הפמיניזם התפתח לפוסט פמיניזם, אצלי לפחות.
רוב העולם עדיין דוגל בתפיסה הרומנטית, שוביניסטית. את מתאהבת במישהו (או מישהי, מה שעושה לכם את זה, מטעמי נוחות אמשיך בלשון זכר, כי זה מה שעושה לי את זה), במקרה הטוב הוא מתאהב בך בחזרה ומפה אוחזים ידיים אל עבר השקיעה יחד, עד עצם היום הזה ומעבר לו. כמו בסיפורי האגדות. הנסיך (על הסוס הלבן? חמור לבן? אופניים חשמליות לבנות?) מציל את הנסיכה. היא, כמובן, מתאהבת בו נואשות בו במקום והם חיים באושר ובעושר (בתנאי שההורים מקבלים את השידוך ולא מנשלים אותם מהירושה. או שעוצלי גוצלי לא גונב להם את הזהב והילדים) עד עצם היום הזה (כמה זה יוצא לנו? 500 שנה פלוס מינוס?).
אף פעם לא חוזרים לבדוק מה קורה איתם 7 שנים אחר כך. שלושה ילדים, משכנתא, 35 קילו מיותרים ותסכולים (מיניים או אחרים) מפה עד להודו. ובחזרה.
לא שואלים מה קורה עם משבר גיל הארבעים. או החמישים (שזה הארבעים החדש). איך זה ממוסס עוד נתח ממה שהיתה, בתחילת הדרך, אהבה עצומה חזקה ומטורפת.
לא מדברים על זה שאולי הנסיכה לא גומרת. או שלנסיך יש משיכה למין קינקי מטורף. לא מסבירים, גם לא בחינוך מיני (יש חיה כזו?), על זכות האישה לגמור, על ויברטורים ועל פתיחות מינית כבסיס לחיי מין בריאים. על איך זה מרגיש, לגמור. על איך יודעים שזה זה.
לא.
יש נסיך, הוא אמור לספק את כל הסחורה. הכל. הוא צריך להיות החבר הכי טוב, החברה הכי טובה, שותף לדירה מצטיין, עוזר בית משובח (טוב, זה רק במקרה ואת פוסט פמיניסטית, וזה לא סביר, אז תמחקי את זה מהזיכרון), אבא לתפארת, והזיון הכי טוב שהיה לך בחיים. הוא אמור לספק לך ביטחון, פרנסה, חום, אהבה ומין טוב.
הוא.
רק הוא.
לבד.
עד עצם היום הזה (500, בלי מע"מ).
כן.
בטח.
זה בכלל לא יותר מדי לצפות מאדם אחד לעשות את כל זה, היטב, וגם לראות אותך יולדת, להריח את הפלוצים שלך מתחת לשמיכה ולהחזיק לך את השיער כשאת מקיאה בבוקר בהריון הראשון (והשני, והשלישי, והחמישי, והשבעה עשר לא עלינו).
הגיוני.
איפשהו הבנתי שלא. זה לא.
יש לי צרכים שאינם נמצאים בסל הכישורים שלו. כמו גם לו, יש צרכים שאינם נמצאים בסל הכישורים שלי. אני לא מספקת לו הכל, אני לא יכולה. אני, גם, לא צריכה. בטח שלא חייבת.
אפשר אחרת.
והעזנו, אחרת.
וכמות המסמרים שנזרקו לעבר הגלגלים שלנו הרקיעה שחקים.
כי העזנו, ללכת נגד הזרם.
אחרת.
פעם, לא כזה מזמן (או שכן, אולי, מי זוכר), כתבתי פוסט מתוסכל על כמה קשה לי למצוא מישהו. מתוסכל הומוריסטי, כזה. כתבה לי מישהי בתגובה (לא זוכרת מי, בחיי, ולא נוטרת טינה גם) ש"מה את מצפה, שגבר נורמלי ירצה אישה נשואה שלא יכולה להיות הכל בשבילו" (פראפרזה חופשית מהזיכרון המחוק שלי. זה מה שבחרתי לזכור). קצת נעלבתי וקצת לא הבנתי מה הבעייה במה שחיפשתי לי. אחר כך הבנתי שבעצם אני מצפה ממנה לשבור את תבניות החשיבה המקובלות, כפי שעשיתי אני, לא לשפוט אותי על פי הסטנדרטים שלה, ולהבין שאפשר גם אחרת.
וזה קשה.
ולפעמים החיים מלמדים אותך את השיעור הזה, וזה לא קורה בגיל צעיר. או בכלל (כי זכית בגבר שיכול להיות כל זה, ובטח יש לו גם זין של כושי עם רטט של שפן וביצים שפולטות שפיך בטעמי שוקולטה או קוסמופוליטן, תלוי מאיזו מהן הוא משפריץ היום).
שולץ הוא אהבת חיי. תמיד יהיה. הוא הבסיס בלעדיו אינני רואה את עצמי חיה. הוא המקום הבטוח שלי. הוא המחסה.
איש המילים שלי הוא אהבה אחרת. הוא מאפשר לי להיות אחרת. הוא רואה אותי אחרת. אני אחרת, איתו. בזכותו.
הם אינם משלימים זה את זה, או מנוגדים זה לזה.
הם משלימים אותי. עושים אותי טובה יותר. שלמה יותר.
אוהבת יותר.
ואהבה, לא אהבה רומנטית בהכרח, היא המפתח לחיים.
אהבה וסקס טוב.
לא, לא טוב.
מצויין!
