מעתיקה מהיומן:
אז מאיפה מתחילים?
זה לא היומן הראשון שלי. אבל זה הראשון שהוא מכוון מטרה.
מצחיק, כשאני מנסה להגדיר את המטרה הזו, כי היא לא ממש מדוייקת, כל מה שיוצא לי זה:
"להראות טוב ולהיות מאושרת"
כאילו, מה? אם לא אראה טוב לא אהיה מאושרת? מה? אני לא נראית טוב עכשיו? אני לא מאושרת?
אני נראית טוב. אני יכולה להראות טוב יותר.
אני רוצה טוב יותר.
גם מבחינת האושר.
אנחנו מדברים כמעט שעתיים. שעתיים שהוא מדבר ואני מקשיבה, ואני מדברת והוא מקשיב. שואל. מתעניין, מסתקרן. הוא מקבל מענה לסקרנות שלו, אפילו שקצת קשה לו להתמודד עם זה. הוא קצת מגמגם ולא ממש מבין (למה? למה? הוא חוזר ושואל כשאני מסבירה לו שאיש המילים בוחר לי מה לאכול). זה קצת מפתיע בהתחשב בעובדה שבכל פעם הוא מצהיר כמה הוא נהנה לראות אנשים סובלים. ושאם זה לא כואב זה לא שווה.
אחר כך הוא יבקש ממני להסיר את המעיל ויסתובב סביבי ויזרוק הערות לגבי הגוף שלי שבכל מעמד אחר היו מורידות ממני מפלים של דמעות. אבל לא עכשיו. הוא פה בשביל לעזור לי. לעזור לי להגיע למקום טוב יותר, עם עצמי.
הוא מחלק לי מטלות, הנחיות כלליות ומבקש שאביא איתי סרט מדידה לפעם הבאה שנתראה.
באימון שהגיע רבע שעה אחרי אני נותנת את הנשמה והגוף.
צריך למצוא לו שם.
ולא, לא אלחנדרו!
