לפני 9 שנים. 24 בינואר 2015 בשעה 17:32
מחר.
הגעגוע אוכל אותנו כבר שבוע.
הוא לא יעלם, גם לא כשאשב איתו על הספה.
גם לא כשהוא יפרק לי את הצורה.
גם לא כשהלשון שלי תתפלש בין אצבעות הרגליים שלו.
גם לא כשהשיניים שלו ינעצו עמוק בתוך הבשר שלי.
הוא חסר בי.
גם כשהמילים שלו יוצאות מפיו ישר אל עור התוף שלי.
גם כשהידיים שלו חופרות בי.
גם כשהקיין מפרק אותי.
גם כשהסיכות נדחפות לתוכי.
גם אני, חסרה בו.
מחר
נוכל להניח את החוסר והגעגוע בצד. לתת להם לנוח, לפני שיחזרו לפעולה.
אוף
