גומרת בשבילך. פעם ראשונה השבוע.
מהר, חזק. בלי הרבה כאב. בלי הרבה מחשבות.
נוהמת אל תוך המזרון, מנסה להשתיק ככל שאפשר.
אפילו שאולי השכנים כבר רגילים.
נהייתי חרמנית בטירוף, מבקשה פשוטה אחת:
"תכיני תה, בבקשה"
איזה?
"רויבוש דבש. כמוני"
תודה.
אושר.
"מחוייך"
זה נעים לי, לדעת שאנחנו שותים את זה יחד. מאוד
אני תוהה מה אתה עושה, מהרגע שידעת שהתחלתי, ועד שגמרתי. אתה מקבל תמונה לפני, עם כמעט כל האביזרים במקום. מביע שביעות רצון ואני ממשיכה ביתר כוונה. אתה איתי, במחשבות שלך?
אתה משפד אותי עלייך?
אתה שומע אותי נאנקת?
אתה מרגיש איך הכל מתכווץ ונדרך?
אתה נמרח במיצים שלי?
אתה מושך בשיערות העורף שלי שנייה לפני שאני גומרת?
אתה דוחף לי את הראש למזרון להחניק את זעקותי?
אתה מקבל תמונה של אחרי. מרוצה. אומר שאני נראית שמחה יותר.
טוב לי יותר, כן.
אני אוהבת לגמור בשבילך.
"מחוייך.
גם אני אוהב את זה ככה"
אושר
אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
אלוהים,
איש המילים שלי,
והחרמנות הבלתי פוסקת.
שלי, גם.
