הזמן הוא כמו נהר, אומרים חכמים עתיקים.
הוא זורם, חי, משתנה.
הוא מהיר במדרונות ואיטי במישורים.
נאסף אל עצמו אל מול מכשול עד שיכול לו, וזורם. הלאה.
מה אם נצא בנקודה אחת ונקפוץ חזרה באחרת?
הלא אי אפשר להיכנס אל אותו נהר פעמיים.
מה אז? יקומים מקבילים? חיים חליפיים?
מצבור כל ה"מה אם" האפשריים? כל הבחירות שלא בחרנו? כל ההחלטות שלא לקחנו? כולן תקומנה לתחייה ותתגשמנה למולנו?
מים. גם אני.
מחלחלת אל תוככם מבלי משים.
בשקט.
יש בי כוח של מים.
ואין, אין חיים בלעדי.
פעם הרגשתי שאני אדמה. מצמיחה מעלי את אהובי, משמשת להם בסיס ומזון.
היום מרגישה זורמת.
מים.
אולי מחר אשקה את עצמי, ארווה את צמאוני שלי.
"אני אצליח?" שאלתי את איש המילים שלי.
"מה? להפסיק לברוח כשאני מכה אותך?"
"לא. להפסיק לכעוס על עצמי שאני בורחת"
"כן. עם הזמן. תביני שאני מקבל אותך כמו שאת, וגם את תקבלי את עצמך. ככה"
הוא מסביר לי כמה נדירים המזוכיסטים המסוגלים לספוג מכות איומות (אפילו שביקשתי לאט, וחלש) בלי להיות קשורים.
הוא לא קושר אותי.
הוא אוהב לראות איך אני מתגוננת, בורחת, וחוזרת שוב ושוב, לעוד.
אני נאבקת בו, בעצמי, בגוף ובשרוכי העור המצליפים בי.
בסיבוב הראשון אני מניחה את ידו על העורף, היא עוזרת לי לספוג את שהשנייה מטיחה בי.
מקופלת אל בין הרגליים שלו, הגב חשוף להצלפות איומות.
מתפתלת, מיבבת, מבקשת די בקול ועוד בלב.
בסיבוב השני אצליח לנשום ולא לזוז.
אצליח להיות אני, להתענג מההצלפות.
אצליח לא לכעוס על עצמי שביקשתי די, בבקשה.
אחר כך הוא ישב עלי ויניח לי להתמסטל לחלוטין מכפות הרגליים שלו.
אני נהיית עיסה של לשון ורוק והעולם כולו נעלם, רק הפה שלי וכפות הרגליים שלו.
האויר מהן מחייה אותי.
מחרמן אותי.
הרגל שלו על הפנים שלי ואנחנו מרחפים יחד.
בדרך הביתה
אתלה את ההפתעה
ואמתין
לאושר של מחר
