זו תקופה לא משהו.
ממש לא משהו.
פיזית, נפשית, רגשית.
הכל מבולגן נורא.
גם הבית.
-+-+-+-+-+-
הוא מספר לי שהאישה שהוא מכאיב לה אמרה לו שאם הוא לא מזיין אותה היא לא תבוא. היא הציבה לו תנאי.
ואני חושבת שאם אני אנסה להציב תנאים הוא יגיד לי יפה שלום.
שאני יכולה ללכת.
ישחרר אותי לדרכי.
כי מי אני בכלל?
כמוני יש כמו זבל, בכל פינה.
והוא בכלל לא צריך אותי, עכשיו שיש את הילדה שיכולה ורוצה להיות הכל בשבילו.
ואני חושבת, שגם אם הייתי מצליחה לחשוב על תנאי, זה לא היה זה.
לא זיון, בכלל לא.
אבל הייתי רוצה להיות מסוגלת, לפחות לא לפחד.
-+-+-+-+-+-
מפוזרת. לא מצליחה לאסוף אותי, בכלל. אפילו לא קצת.
קשה לי לבד.
יותר מזה, קשה לי שאני מבקשת עזרה - שזה קשה בפני עצמו - ולא מקבלת.
מנסה, לבד.
וגם מנסה, לחכות.
מנסה לגייס סבלנות ואורך נשימה, שדברים יסתדרו.
שיהיה לי קצת יותר.
טוב, גם.
פעם חשבתי שמגיע לי טוב.
היום? זה תלוי באיזה יום תשאלו אותי.
-+-+-+-+-+-
אנחנו מדברות ופתאום עולה לי מן משפט כזה, שמסדר דברים למקום:
"אני צריכה שיתחילו איתי. לא, לא בדיוק. אני צריכה להרגיש שנמשכים אלי, שאי אפשר לעמוד בפני"
אני צריכה להרגיש מושכת.
פאק.
נמאס לי לשמוע כמה אני יפה וסקסית ומושכת, ושלא יגעו בי ככה.
כמו אישה יפה וסקסי ומושכת.
כזו שחייבים עכשיו לדחוף את הזין לתוכה, כי פשוט אי אפשר אחרת.
ככה אני צריכה.
לא פלוס מינוס, ככה בדיוק.
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מפוזרת.
מתחילה משימות שלא מסתיימות.
מבזבזת זמן על שטויות.
אוכלת דברים שלא עושים לי טוב, בכלל.
אצליח לא לכעוס עלי?
לא להתאכזב מעצמי?
ולהפסיק?
ולאסוף?
לבד?
למה אני צריכה לעשות את זה לבד?
ככה זה.
תתרגלי.
מנסה
להתרגל
לתרגל
לנסות
