~~~~~
הסערה היתה כל כך חזקה, הרגשתי את האדמה רועדת.
חושך של ממש, אימה.
מילים שלא נגעו, שלא נכתבו או נאמרו.
פחדתי כאילו סוף העולם בפתח.
וידעתי:
נשארת.
למדתי. הסברתי. ביקשתי.
וגם קיבלתי.
חיבוק אחד (מחולק לשניים)
והסערה שכחה
~~~~~
במהותי, אני אדם מודע. מודע מדי, יש יאמרו. מודעת להרבה דברים בעצמי, אבל לא לטובים שבהם, מסתבר.
מנסה ללמוד להכיר בהם. זה קשה, מסתבר, הרבה יותר משחשבתי.
נזכרת שפעם, באיזו הרצאה להורים, שאלו אם מישהו זוכר משהו טוב שאמרו לו כשהיה ילד, שהשפיע עליו לטובה. אף אחד לא הצביע. כששאלו אם מישהו זוכר הערה שלילית שהשפיה עליו - ים של ידיים עלה לאוויר, כולל שלי.
ככה זה. הטוב נספג והרע עולה עליו ומצלק אותנו.
אותי.
וגם זה, הולך ומשתנה.
פצעים שהיו חורצים בי צלקות מתאחים ונעלמים.
מכות שהיו שוברות אותי רק מפילות אותי מהרגליים.
ולוקח לי הרבה פחות זמן לקום.
~~~~~
בתוך הסערה האיומה, והכאב הנורא שפילח אותי, לנוכח מה שנתפס אצלי כחוסר התייסות - מצאתי את עצמי כותבת אליו:
"אני פי מיליון יותר טובה לך, גם ככה"
ובפעם הראשונה בחיי, באמת מאמינה לזה.
~~~~~
כמה אנשים אמרו לי שהמרחק שהוא שומר ממני זה כדי לשמור עליו.
כדי שלא להתאהב בי יותר מדי, כי אז הוא ירצה בי יותר מדי. ואני בכלל נשואה למישהו אחר.
כי אי אפשר להכיר אותי ולא להתאהב בי נואשות.
ואני? אני חושבת שהם טועים.
ושאפשר.
ושהמרחק הזה - אני בכלל יוצרת אותו. משהו בי לא מאפשר. לא מאפשר לרצות אותי באמת, לגמרי. לרצות ולקחת ולעשות.
משהו ברצון שלי שיקחו, מונע לקחת.
לא בטוחה שהצלחתי להסביר את זה.
אנסה שוב, בפעם אחרת.
קשה להסביר וללקק את הפצעים, בו זמנית.
~~~~~
עדיין כועסת
פגועה
כואבת
אפילו שהסערה
שכחה