מפת הדרכים אלי היא מטמון מוסתר. עוברת דרך מנהרות העבר אל עמקי ההווה ויערות הפרא של העתיד.
הדרך אלי היא סבוכה, פתלתלה ותלולה. היא אינה מסומנת , פרט לנקודת הסיום. גם לא ההתחלה.
האיקס אינו מסמן את המקום. לא תמצא שם תיבת יהלומים ואבני אודם. לא את הנוסחה לאנרגיה מתחדשת. לא את הסכם השלום הכלל עולמי. לפעמים, אני לא בטוחה שתמצא שם אותי. בקצה הדרך הזו. אלי.
מילים. מילים הן אבני הדרך. הן המפתחות לשערים הנעולים. הן הקוד לכספת.
מילים רכות, כמו נשיפה אל תוך האוזן.
מילים כואבות, כמו קיין על חזה חשוף.
מילים מחזקות, כמו קפה חזק וחם.
מילים נעימות, כמו חול חמים על חוף ים.
מילים.
וגם הן, מתדפקות לעיתים על דלתות כבדות, מתנגחות, מתחננות, נשברות.
מילים, נחנקות בתוכי ונאלמות.
אדריכלית של מילים, תכשיטנית משפטים.
המפה מטושטשת, השערים נעולים.
מחסן המילים סגור, לא רק עד אחרי החגים.