הד"ר אומר שאני צריכה לפתוח את ליבי יותר. הוא אומר הרבה. כותב הרבה. אני בעיקר שותקת. נאלמת. אני צריכה. הרבה דברים. לא בטוח שהוא צודק בקשר ללב שלי, יותר פתוח מזה והדם יזרום לכל הכיוונים ולא ישאר לי עם מה להזרים חמצן למוח.
אני אוהב אותך
בפשטות
הוא כותב אלי. בוהה במילים והן בוהות בי חזרה.
זה לא שאני לא מאמינה לו, זה פשוט לא נתפס לי. מה פתאום? גם כשכחול העיניים אמר לי שהוא אוהב אותי לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר. חלפה שנה, אני עדיין לא מבינה את זה.
הד"ר אומר שאני נאהבת. שאי אפשר אחרת.
שותקת. אליו. ובכלל. לא מצליחה לרצות (want). אני בכלל רוצה לרצות? לא בטוח בכלל.
נעים לי. נעים לי ככה, לעצמי. לא לדווח את עצמי, גם לא לעצמי. הסוללה של הנייד מחזיקה יום שלם. משאירה אותו שעות בתיק. אתמול שכחתי אותו בשרותים, אפילו לא שמתי לב שהוא לא איתי במשך שעות. האהובים שלי איתי, צמודים. כבר שבוע שלם. תיכף זה יגמר, לצערי.
אנחנו יוצאים לבלות. נעמדת מול הארון מלא הבגדים שלי. מחייכת. איזה כייף זה לבחור לבד. מה מתחשק לי. איך מחשק לי. צמוד, רחב, מחשוף, צנוע, צבעוני (ז"א אפור-סגול-כחול ככה משולב עם השחור שחור שחור שלי). להתאים הכל לנעליים שבחרתי, או בכלל לסיכה היפה, החדשה.
זה, טכנית, יותר לבד משהיה כשהייתי של איש המילים. אבל זה בכלל לא לבד. אני איתי.
מפתיע אותי לגלות שאני בכלל לא צריכה.
יותר מחודש חלף מאז שקיבלתי כאב. ובמקום שזה יפריע או יחסר לי - זו רק עובדה. זה רק נתון. זה בכלל לא מפריע.
מה קורה לי?
זה ניתוק? זה שינוי? התחזקות?
הד"ר מציע לי את כל מה שיכולתי רק לחלום עליו. ואני קופאת במקום, כמו איילה בפנסי מכונית הדוהרת לעברה. לא זזה.
לא מצליחה לשכוח איך רעדו לו הידיים כשדיברנו. שני כריכים, כיסא אחד בצל והשני בשמש, אל מול התיכון הרוגש. כשיצאתי מהרכב הוא ניגש וביקש חיבוק. לא עכשיו, אמרתי. הוא לא יודע שפעם מילים כאלו לא יכלו לצאת מהפה שלי ככה, בקלות. בפשטות. הוא לא הכיר את יהלום ההיא, ש"לא" לא היה אופציה. אכלנו דיברנו וקמנו לטייל. הידיים שלו כרוכות סביבי. מדי פעם הוא נעצר, לחבק. אני לא מבינה את זה. מה קרה לו? בקושי החלפנו מילים. אנחנו בכלל לא מכירים. מה פתאום כל זה? למה הוא רועד ככה? ממה הוא כ"כ מתרגש? ממני? WTF?
לא יכולתי לנשק אותו. לא יכולתי לחבק אותו. בקושי יכולתי לקבל את הנוכחות שלו. זה לא הזמן. אני עדיין לא בשלה לזה.
אני צריכה אותי לעוד הרבה זמן. לעצמי.
הוא מבין. הוא מקבל את זה ככה. הוא נשאר, כותב אלי. שולח אלי שירים. מילים. תמונות.
אני עדיין לא מבינה.
זה נחמד.
זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב
אבל זה מה שיצא
