כבר לא ל"ג בעומר אבל באויר עומד ריח של אש. איכשהו, הריח והרוח מעלים באוב זכרונות ששכחתי שיש לי בכלל.
כל כך מזמן, חיים אחרים.
ילדה בקארה ובגדים גזורים. נעלי פלאדיום. שק שינה כחול עם חורים. חורים חרוכים כאלו.
חורים של גיצים, שנחתו עליו בגלל שהיא ישנה קרוב מדי אל האש. מזל שהשק"ש לא דליק.
יותר מזל משכל.
אי שם בערבה. טיול מחאה על הכוונה לסגור עוד שטח לטובת שטחי אש. עשרות אלפים שטפו את המדבר באותו לילה.
שטפון של רגליים וצעדים. של שקי שינה. של מדורות. של ספגטי ברוטב חול ואורז אבנים.
מבקרת בשק שינה של מטייל אחר. ילדה בקארה ובגדים גזורים. בחור בקארה ובגדים גזורים. וזין עומד. ולחיים סמוקות.
זה כל מה שהיא זוכרת.
זה, ושהמחאה עזרה והשטח לא נסגר.
אי שם על מצוק הארבל. מטפסים ומטפסים ומישהו מחליק. תופסת אותו.
אי שם במדבר יהודה, עוד רגע נגיע לפיסגה אבל עכשיו עוצרים. עכשיו. מה נשאר, כמה דקות של טיפוס. מה עצרתם עכשיו. עכשיו לפתוח טונה ותירס ולאכול, כי עכשיו צלע ההר מצילה עלינו, ובפסגה יהיה נוף, אבל נהיה חשופים לשמש. שותה מלא מים ואוכלת תירס עם המכסה.
אי שם במצוגי דרגות. זורקת את התיק ונתקעת עד ששחר ירוק העיניים בא לחלץ מהפחד ששיתק את הרגליים.
אי שם בהרי ירושלים, על גזע עץ שהפך לגשר כמו בסרטים מצויירים.
מדורה רודפת מדורה.
ילדה בקארה ובגדים גזורים. ישנה בשק שינה עם חורים. אוכלת תירס עם המכסה. שנייה מהפסגה.
פסגה רודפת פסגה
