זה היה ביום ראשון, שוב. שעה דומה. לבושה וריחנית נכנסת להאריסון ונוסעת. אותה הדרך, לפחות במחצית הראשונה שלה, עד למזלג בו אני בוחרת בימין במקום בשמאל. קצת קודם דאגתי שהאוטומט יוביל אותי שמאלה, ואצטרך לעשות קצת סיבוב כשאתעשת על עצמי. אבל זה לא קרה, ושומדבר ממה שקרה בהמשך הערב לא קרה בפעמים שהמשכתי שמאלה.
"אני בבית, אם את כאן תעלי, יאללה" המנכ"ל שולח לי כשאני בדרך.
מגיעה, מחנה, קוראת ושולחת חזרה "יאללה יאללה". כמו בפוקר, משווה את היאללה שלו ומעלה ביאללה אחד. אותי לא יזרזו בשפה שמית ככה סתם! מה גם שהדק בכניסה לא הולך טוב עם העקבים הדקים שלי. לרגע קט זה מרגיש לי כמו ג'ק ניקולסון המנסה להתחמק מהרווחים של המרצפות.
אחרי קבלת פנים קצרה הידיים על מסעד הספה והוא מספינק אותי קצת לפני שהוא מביא את החבלים.
בשעתיים הקרובות הוא משנה את התנוחה בה הוא קושר אותי לפחות שלוש פעמים, כאילו בוחן את הגבולות של הצעצוע החדש שלו. זה קצת מוזר לי, כי איכשהו זה גם קצת מרגיש לי כמו צעצוע. אבל לא רע, אלא נחמד. אין רגש, אין משיכה חייתית. יש סקרנות ונעימות.
אני עדיין מרוחקת. יהיה צורך במגנט מאוד חזק כדי למשוך אותי החוצה. זה מזכיר לי את הסצנה מ"שוברים שורות".
בסרטון זה מתחיל לאט, ומתגבר. גם אצלי זה ככה. וצריך מגנט חזק, כשהפוטנציומטר מסובב עד הסוף, כדי להדביק אותי לקיר, כמו שצריך.
הנמכ"ל קושר אותי על כיסא. וגם, בעצם, לכיסא. בהתחלה ברגליים מפושקות סביב המשענת. אחר כך על המושב, ראש מציץ לאחור בין המושב למשענת והרגליים מקופלות כך שהברכיים קשורות למשענת. זו תנוחה מופלאה. הוא גורר את הכיסא ואותי אל מול הראי הגדול שאראה כמה יפה זה. אחר כך רק הציצים שלי נקשרים היטב, וגם מקושטים קצת.
הכל נחמד, ונעים, ומשעשע. אפילו שלא גמרתי. הוא כן, וזה חשוב. לי. מי שקורא פה מספיק בטח מבין קצת, לפחות, למה.
אחר כך מקלחת, עם הסבון של העשירים (לדבריו. לא הבנתי מה ההבדל. ריח טוב, אבל גם לבת אורן יש ריח מעולה). ושיחה נעימה ואפילו כמה מתנות קטנות.
הלכתי כשהספיק לי, וזהו. כמה סמסים בהמשך, אחד או שניים ביום, קלילים.
זה לא "זה", אני יודעת. זה רדוד, ואני מאלו של המים העמוקים המעתיקים ממני את הנשימה. אבל זה נעים, וקל, ורגוע.
וזה פותח לי את התאבון ואת החשק לעוד.
ומי יודע, אולי בסוף אמצא אוקיינוס עמוק מספיק להעתיק את נישמתי.
ALT-J עוד יככבו פה
בקיץ נתעטף
בצלילים שלהם
יאיי!
