רוכבת. מהר מהר. בעצם, לשומקום. יותר נכון, במקום.
כבר אין לי אוויר, השרירים ברגליים לא מאמינים למה שעובר עליהם.
עוד קצת, עוד מעט, עוד התנגדות, עוד עלייה, עוד ועוד ועוד וזה לא נגמר.
נצחון של הרוח על הגשמי, זה בטוח.
"יהלום*, איפה את?" המאמנת מנתקת אותי מהמיינד הנוזלי שלי.
מבולבלת, עונה לה "אמרת התנגדות גבוהה, לא?"
"כן, לא לזה התכוונתי. רואים שאת לא פה, את כל הזמן חושבת. איפה את?"
לקח לי נצח (לפחות זה הרגיש ככה) להבין מה היא רוצה ממני.
מה זאת אומרת "את כל הזמן חושבת"? יש אפשרות לא לחשוב כל הזמן?
אני ממלמלת משהו על כביסה (גיליתי שזו תשובה נפלאה, שסוגרת את הפינה ולא מרחיבה את הדיון. הכביסה היא חיינו).
היא ממשיכה להתעלל ברגליים שלנו והלב שלי עובד בקצב מטורף.
גם המוח. תמיד.
תמיד.
מעולם לא הצלחתי "לא לחשוב". אפילו לא לשנייה. אף פעם. לגמרי.
לא מאמינה שזה בכלל אפשרי. לא לחשוב. או האחות המפגרת שלו - לחשוב על כלום. איך חושבים על כלום, למען השם? גם כלום זה משהו, ואז זה כבר לא כלום, לא?
הייתה איזו סדרה כשהייתי קטנה, שלמרבה הצער אני לא זוכרת את שמה**, בה היתה איזו חייזרית או יישות לא אנושית כלשהי שתקשרה עם איזה ילד באופן טלפתי. היא היתה כמו מן אבן ברקת בוהקת, והיא היתה עוזרת לו, נדמה לי. כשהוא רצה לתקשר איתה, הוא היה צריך לרוקן את המחשבות שלו.
זה תמיד הפליא אותי. שהוא יכל לעשות את זה. קינאתי נורא. והתבאסתי מאוד כי ידעתי שאם תקרה בדרכי יישות שכזו לעולם לא אוכל לתקשר איתה, כי אני לא מסוגלת לרוקן את המחשבות שלי.
לא סתם לא מסוגלת לרוקן, או להפסיק לחשוב. הן תמיד מתקיימות בכמה רמות. רבדים. לא בעניין של עומק, אלא בעניין של כמה זרמי מחשבה בו זמנית. שניים, מינימום. והשלישי מנהל את מה שאני עושה, פיזית, באותו זמן.
גם עכשיו, תוך כדי הכתיבה, אני חושבת על עוד כמה דברים, שמתפצלים וזורמים ונשפכים לאחרים.
לפעמים אני הולכת לאיבוד בתוך כל זה ותוהה איך הגעתי למחשבה הזו. הכי כייף זה ללכת אחורה ולשחזר את מה שהוביל אותי לכאן, ולבחור בשביל אחר באותה ההתפצלות.
ועכשיו אני חושבת שמחר יומולדת.
השלושים ו האחרון שלי.
ושהיום לא-חתונה של חברה יקרה.
ואיזה מזל שגמרתי לפני כמה דקות, כי ככה אני יפה יותר. אבל אולי היה כדאי שזה יהיה קרוב יותר לאירוע, ואולי אפשר גם. לא?
ואין החלטות של יומולדת. ואין שום דבר שהייתי רוצה. רק שימשיך לי ככה, ראש מלא במחשבות, לב מלא רגשות, וכוס שגומר מדי פעם. ככה, לא רק כדי להיות יותר יפה.
ואולי, אולי בארבעים ו אצליח לרוקן. ואולי לא.
למי אכפת.
חג לזנייה שמח
*היא לא באמת אמרה יהלום, מיינד יו.
**פרס יקר ערך למי שיעזור לי לגלות איזו סדרה זו הייתה.
