אני עייפה. פיזית. מנטלית. רגשית. נפשית. רגלית. בטנית. ראשית. אפילו השיער שלי עייף ואין לו כוח להסתלסל.
עומדת פעורת עיניים על מסילת העונות ומרגישה איך הפסים רועדים כשהקיץ מתקרב בשעטה ומאיים לשרוף אותי עוד בטרם הגיע.
מותשת.
אימון רודף אימון. השעון מודד אותי ומראה לי שכשאני עייפה ואין לי חשק, גם הגוף לא משתף פעולה ולא שורף מספיק. לא כמו כשאני שם על אמת וגם מצליחה להינות מכל דקה.
ארוחה רודפת ארוחה. השרירי החליף לי את התפריט לגמרי. לא טוב לי עם התפריט החדש, אבל אני יודעת שהגוף צריך את השינוי הזה, כדי לקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע.
מכונה רודפת מכונה ואני מרגישה ממש כמו במערכון מהילדות: "כל היום מכבסת תולה" רק שאני פחות תולה ויותר מייבשת-מקפלת-מסדרת למקום.
פה ושם מגיחה איזו אדומה חדשה ממישהו שאולי יש בו מעבר לסתמי, ואיך שדברים מתחילים להתקדם מעבר לשטויות של המילים הראשונות אני מתחילה להימנע, להתרחק, להשתבלל ולהתעצבן על הכל.
אין לי כוח.
אין לי חשק.
לא בא לי כלום.
גם לא לכתוב.
אז די.
כן, אני לפני מחזור
כל הזין!
