לפני 9 שנים. 15 בספטמבר 2015 בשעה 20:52
הוא כותב שהוא שמח מאוד שהכיר אותי, שאני באמת מיוחדת. שהוא מאחל שתהיה לנו אחלה שנה. יש לו מן חיוך קטן כזה, כמעט לא מורגש כשהוא כותב לי את המילים הללו. החיוך שלי כל כך גדול שהוא מאיים לבלוע אותי לתוכו. מה זה, מאיפה מגיע כל הטוב הזה?
כשהשיחה תסתיים שתי דמעות של אושר יזלגו במורד לחיי.
לפני כן הוא ביקש שאכתוב לו ברכה על החזה, באודם. חצי משפחה כבר בבית כשהדלת ננעלת והאותיות נמרחות עלי. החיוך לא נכנס לתמונה, בכל זאת המוקד בשדיים. אבל גם הם מחייכים, נשבעת.
כשהוא יזיין אותי מאחור, כמה ימים אחרי, אני אבכה בקול. בכל פעם שהוא יצא ממני בבת אחת ויטיח את גופי אל המיטה עוד חלקים ממני יתפרקו ויתפזרו מסביב. וכשהזין הזה שלו יפלח את התחת שלי בעוד החגורה תסמן לי את הגב והעורף אני אתפרק מכאב ואטיח את עצמי אל המיטה, מתפתלת, בוכה ומאושרת כמו שמזמן לא הייתי. מלאה. שלמה.
זה פשוט, הוא אמר לי פעם, על משהו שלא קשור או שכן, כי ממש לא זכור לי מה זה היה. המילים הללו חזרו בהקשרים שונים שוב ושוב. זה פשוט, הוא אומר. זה פשוט, אני מבינה. כל כך פשוט. כשזה נכון, הכל פשוט.
זה פשוט, לא לחשוב פתאום. לשחרר, או לפחות לנסות כמיטב יכולתי. לתת למחשבות ללכת הלאה, פשוט. לא להתעכב עליהן. לתת למחשבה אם אני בסדר ללכת, לדעת שאם לא הייתי הוא היה מתקן. לתת לחשש של איך אני נראית עכשיו להתמוסס אל הרצפה כי בעיניים שלו אני רואה כמה אני יפה. זה פשוט, לתת לו להיכנס אלי, פנימה, עמוק, ולא לחשוש לשנייה.
פשוט ונפלא כמו לאבד הכרה מכמה מחטים בשדיים ולהתעורר לתוך החזה החם שלו.
זה פשוט, לפחד ולבטוח בו זמנית.
זה פשוט, ומורכב.
אבל בעיקר, נפלא.
הולכת להיות לנו אחלה של שנה.
