לפני 9 שנים. 10 בספטמבר 2015 בשעה 9:50
הספסל מוצב בגבו אל השביל. הלילה חם והראות לקויה, אך מספיקה בכדי שיראו. ושומעים. איך אפשר שלא לשמוע את הקצב המטורף הזה של הספנקים שהכוס שלי חוטף.
הראש משוך לאחור, מוחזק היטב בשיערי האסוף. הייתי יכולה לראות כוכבים בשמים, לו אפשר היה. הרגליים מפושקות. הוא מוסיף והולם בכוס הפעור והרטוב להחריד שלי. הקול נישא באויר הלילה הלח והסמיך. הם מתחילים להתקבץ סביבנו. לא יכולה לראות אותם. או לשמוע. אולי הוא יכול.
"תפשקי" הוא מורה לי "חזק" והרגליים שלי נמתחות לצדדים ככל האפשר. עוד ועוד ספנקים והראש מתחיל להתרוקן ממחשבות. אני יודעת את זה רק כי הוא ממשיך לדבר אלי, ושואל בצחוק אם אני עדיין חושבת.
"לא יודעת" מצליחה למלמל כשהיד החזקה הזו שלו תופסת את הפרונט של הכוס שלי בכזה כח שעכשיו אני רואה כוכבים. ומתפתלת. ומייבבת. אחרי נצח "די" חלוש נפלט ממני.
"אין יותר את המילה די. את לא אומרת לי די יותר, ברור?"
הבהלה משכיחה ממני את הכאב לאלפית השנייה. ואז זה שוב כואב כל כך שהמחשבות רצות במהירות כפולה והדרך היחידה שלי להתחנן להפסקה היא "אני לא יכולה יותר" ועוד כל מני תחליפים שנזרקים החוצה. זה נמשך עוד כמה שניות ודי. לא, לא די. וזהו. עכשיו אפשר לנשום.
"תסתכלי" הוא אומר ומשחרר את הראש שלי.
עשרה מהם, לפחות, עומדים סביבנו בחצי גורן. בוהים בנו בעיניים הקטנות והמציצניות שלהם. גדולים וקטנים בצבעים שונים.
"מה הם חושבים?" הוא אומר לי "שאני מחלק להם לחם?"
אולי זה הקול, אולי הריח של הייחום שלי.
לאט לאט האווזים מתפזרים ואחר כך גם אנחנו.
פומביות אווזים.
תודו שכזה
עוד לא היה לכם!
