אחד השירים. אם לא ה!
לא יכולה להקשיב לו בלי לפתח מועקה קלה בחזה. הוא לא יכול סתם להתנגן ברקע, הוא חודר תמיד לבפנוכו והופך אותו.
תקשיבו לו, תראו איך בכל פעם מצטרף כלי אחר ללחן. עוד ועוד ועוד. מצמרר. והקליפ? אוח!
כבר הרבה (מאוד) זמן שזה לא קרה. "זה".
הרבה פגישות ראשונות-אחרונות.
הרבה "אולי" ו"הלוואי" וכלום.
ברוב הפעמים זה התנפץ עוד לפני המפגש. לפעמים לקח יותר ממפגש אחד.
במבט לאחור, חכמה גדולה, הבטן אף פעם לא פיספסה. איכשהו, איפשהו, ידעתי שמשהו לא.
הפעם, עוד לפני ה"פייס טו פייס" האינטואיציה היתה מרוצה ורגועה.
האמת, זה תפס אותי בהפתעה.
כאילו, לא ציפיתי. לא חשבתי על זה כאפשרי, בכלל.
הסטירה הראשונה צילצלה כ"כ חזק בחלל החדר, היה נדמה שכל העולם עצר את נשמתו.
השנייה והשלישית לא היו חלשות ממנה, והמוח שלי הפך עיסה נוזלית כמעט חסרת שימוש.
הוא מספר לי על הזוג שיושב לא רחוק מאיתנו. על איך הם מגיבים לסיטואציה.
הוא שואל אם לדעתי הבחורה מרחמת עלי או מקנאה בי.
היא מתה מקנאה, לדעתי. היתה מתה שמישהו ינהג בה כך.
יגע בה כך.
ירצה בה, כך.
תבקשי. תבקשי שאתן לך סטירה.
"תן לי סטירה"
נותן.
"תן לי סטירה"
נותן.
ושוב. ושוב. ומפסיק.
את לא משכנעת.
מושיב אותי חזרה לידו.
תחבקי אותי, הוא אומר לי, אחרי שהסימטה הלא כל כך אפלה רעמה מהספנקים והסטירות.
אחרי שהאיפור נמרח מהדמעות.
אחרי שרכסתי את החגורה שלו חזרה.
מזמן לא עטפו אותי כך, בחיבוק.
אבל לא רק.
בהחלט הגיע הזמן.
כימיה.
או שזה שם, או שלא.
