מדהים.
אוף, כל כך מדהים.
עוד לא הפסקתי לחייך מאתמול. בכלל לא נחתתי, לא יודעת איך לכתוב על זה ככה - כשזה עוד לא נספג ונקלט בכלל.
זו היתה חוויה מיוחדת מאוד עבורי. לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך משוחררת. עזוב משוחררת - מתי נהנתי כל כך הרבה. רק עכשיו אני קולטת כמה שקט היה לי בראש. זה הרי לא ממש אופייני לי.
מנסיוני תמיד יש איזשהו קול שמנסה לקלקל, מחפש מה לא בסדר, מה "צריך" וכאלה. הוא לא היה אתמול. אולי בגלל שחטפתי קצת עוד לפני שהיא הגיעה.
אולי לא רק בגלל זה.
איזה כייף לבקר אצלך בבית :)
איזה כייף זה לדעת שעכשיו שולחן האוכל והסלון שלך מסומנים בי :)
100 הצלפות רצופות.
אפילו שאמרת לה לספור בהתחלה ניסיתי לספור גם. הצלחתי להגיע לשלוש לפני ששחררתי את זה. אני זוכרת ששמעתי את המספרים שהיא אמרה, פה ושם. 17.....28.....72...100. איפשהו בדרך אמרת לי להפסיק להתנגד. ניסיתי. גם הצלחתי קצת, עד לקראת הסוף.
האחרונים היו קשים. כואבים. כשהיא אמרה 100 התבאסתי שנגמר.
רציתי עוד.
הצחיק אותי שאמרת שאני חוטפת טוב. איכשהו תמיד מרגיש לי לא משהו. לא מספיק טוב. שאני לא מספיק חוטפת, שזה קצר מדי או חלש מדי ובכלל לא מספיק מדי. ואז אתה אומר לה שאני מדהימה ובא לי לבכות. אולי אני גם אצליח להפנים את זה פעם. אני לא מאמינה שזה יקרה, לצערי. יותר מדי קשה עם עצמי. תמיד הייתי.
כשקשרת אותי לכיסא, בהתחלה, הייתי עם הגב אליכם. לא ראיתי מה קורה וקצת נלחצתי. לא יודעת איך זה קרה, אבל זה לא נמשך הרבה זמן. משהו בי השתחרר. איזה מתג קפץ והלחץ כבה. ומשם לאורך כל הלילה המטריף הזה הוא נותר כבוי. הייתי רגועה, שלווה, מעונגת ומתענגת.
היה לי נעים לראות אותך איתה. לא היתה טיפה של קינאה או תחרותיות. היה פשוט טוב.
קשה לי לפרק את הלילה הזה לחלקים. הוא היה מושלם, מבחינתי. ככה. שלם.
תודה דום.
על אמש ובכלל, על המתנה שהיא אתה, בחיים שלי.
תודה.