לפני 9 שנים. 10 באוקטובר 2015 בשעה 19:17
ארבעה אימונים.
ברצף.
שני אימוני כוח, אחד אירובי, אחד לנשמה. ארבע שעות רצופות.
כבר כמה שבועות ככה, פעם בשבוע, ארבעה ברצף.
כבר מעל שנה ככה, כל יום כמעט, מזיעה את נשמתי על רצפת הלינולאום, על האופניים, על המדרכות הארוכות.
זה שינה אותי במובנים שלא האמנתי שיכולים להיות אני. בעיקר חיזק את ההערכה שלי את עצמי. את הידיעה שאני מסוגלת. מה מסוגלת - ש"קטן עלי".
מתאמנים איתי אנשים המבלים בחדר הכושר או בשיעורי אירובי שנים על גבי שנים. כשהם שמעו שעשיתי ארבעה ברצף (כי השרירי היה חייב, אבל ממש חייב, לומר את זה ביום שאחרי, על הבמה, במיקרופון, מול כולם) הם אמרו שאני פסיכית. גם הדום אמר שזה פסיכי. רק לי ולשרירי זה נראה סביר, הגיוני, ואפילו נחמד.
בחיי שזה נפלא.
באמצע השעה השלישית יש משבר מדהים של הגוף. הוא השתמש כבר בכל מטבעות האנרגיה שלו. לא הכנסתי שומדבר חוץ ממים. השעה השלישית מאוד אינטנסיבית. כל ספרינט שואב ממני אנרגיות אדירות. כל טיפוס מכריח את הרגליים שלי לעבוד קשה יותר. אבל הקושי הגדול ביותר הוא זה המנטלי. הוא לומר - את יכולה. אפילו שזה קשה. אפילו שזה מאוד קשה. אפילו שכבר אין אוויר לנשום ונדמה שהרגליים לא נושאות אותך יותר. את יכולה.
יכולה.
ועושה.
ומוציאה מעצמי יותר, הרבה יותר ממה שנדמה היה שאפשר. המהירות בה הרגליים שלי זזות בלתי נתפסת. הדופק מרקיע שחקים. הזיעה ניגרת בכמויות אדירות - אפשר היה להשקות כפר שלם באפריקה :)
והגוף, אפילו שנגמרו לו כל המטבעות, הוא ממשיך. כי המוח אמר לו שהוא יכול.
ניצחון הרוח על החומר.
השעה הרביעית בשביל הנפש. תרגילי גמישות, מתיחות, שיווי משקל. זה לא קל כמו שזה נשמע. לעמוד חמש דקות על רגל אחת, כשכל שאר הגוף משנה תנוחות לכל כיוון אפשרי זה מאמץ כביר. אחת התנוחות נקראת מטוס - ובחיי שאני עפה. גם על עצמי.
בתום השעה מגיע הרגע המתוק ביותר - 15 דקות של מדיטציה מודרכת.
השרירי מכבה את כל האורות והמזגנים (חוץ מזה שקרוב אלי, אם הוא יודע מה טוב לו) ומנחה אותנו להרפיה נפלאה.
"תדמיינו לכם מקום טוב, שבו אתם מרגישים בטוחים. רגועים. מקום שעושה לכם נעים" הוא אומר בקול הרדיופוני המלטף הזה שלו. הוא נותן אופציות למתקשים - חוף ים, יער, שדה פתוח.
אני? אני קשורה. על מיטת "טיפולים" מעור שחור. רגליים מפושקות. ידיים פרושות לצדדים. כל הגוף עטוף בחבלים. גם השיער קשור. הדום עומד לידי עם שוט אכזרי במיוחד והמבט המרוכז הזה שלו.
זה המקום הרגוע שלי.
פסיכית.
אז מה?