משהו תקוע לי בכף היד. גוף זר פיצפון, חלקיק של קוץ כנראה. זה יציק לי רק אם אגע בזה, אבל המחשבה שגוף זר תקוע שם, ושזה יכול ללכת ולהחמיר ולהזדהם ולהיות ממש מטרד (ר"ע פראגו, ומי שלא ראה - דחוף לראות!) מציקה לי הרבה יותר.
מרכיבה משקפי ראייה ולא ממש מצליחה לראות משהו בתוך הנקודה האדומה, אבל מרגישה היטב. משהו תקוע שם. נוטלת מחט ומחטטת. מרחיבה את החור והוא מתחיל לדמם. מנקה ומחטטת ומנסה לבחון מבעד לדם מה יוצא משם. חוץ מחלקיקי עור זעירים ודם - כלום. מניחה לזה. אולי זה יצא ולא שמתי לב. נתן למקום להחלים ונראה אם זה יוסיף להציק.
רק אחרי שאני מאוננת וגומרת אני נוטלת את המחשב אל חיקי ומתחילה לכתוב. אנחנו לא ביחסים מיודעמה קרובים לאחרונה, הלפטופ ואני. את רוב הצרכים היומיומיים שלי הטלפון החכם ממלא. ועכשיו, אחרי שהפעלתי אותו ויש לי עוד כמה דקות - מנצלת את הזמן לשחרר את המילים הללו, שמבעבעות בתוכי כבר כמה ימים. הציפצופים של האדומות מציקים. במילא לא יהיה לי זמן לקרוא אותן. אולי אחר כך, מהנייד.
הולכת חזרה הביתה בגשם. אחרי שורה של אימונים, הגוף מותש ורגוע. האדמה ספוגה היטב וכל המים הניתחים מהשמים נאספים לשלוליות ענק. אחת מהן מעלה קצף, והטיפות מחוררות בו חורים. המים הזורמים אל השלולית גורמים לכל העסק להסתובב והמראה מהפנט. עומדת ובוהה בחורים מסתחררים. מחייכת. שואפת אויר נקי לריאות.
במקלחת, הפעם נשארו לי מספיק מים חמים להפיס את שריריי הדואבים. מטילה את מימי ובוחנת את הצבע. צהוב כהה. הזעתי המון ושתיתי לא רע, ברור שלא מספיק, אבל. נזכרת ברומא, כמה חם היה שם. ולח. ושתינו המון, כמויות מטורפות של מים. והזענו המון, כמויות בלתי נתפסות של זיעה. וכל היום לא נדרשתי להטיל את מימיי. כל טיפת נוזל הוזעה החוצה. עושה לעצמי תזכורת מנטלית לשתות הרבה כשאצא החוצה.
החור עדיין מציק, חלף יום מאז החיטוט האחרון. הפעם הצטיידתי בזכוכית המגדלת של הילדים, משקפיים ותאורה מצויינת. עדיין לא רואה כלום. רק מרגישה. משהו תקוע שם, לעזאזל. מוסיפה לחטט, ללחוץ, לדמם ולשלוף החוצה כל דבר - בעיקר עור ודם. ממוללת בין האצבעות לוודא שהגוף הזר הסורר לא מסתתר בינם.
בדרך חזרה הביתה, הליכה מהירה, הברך שוב כואבת. דווקא עכשיו?!? היא התנהגה כל כך יפה באימונים, אפילו הצלחתי לקפוץ ולבצע את כל התרגילים ברמות קושי גבוהות. מורידה קצב ומתפללת לאלוהי הסחוסים שישקם לי את הברך הזו כבר. אני רוצה לרוץ. אני יכולה לרוץ. אם לא הברך, הייתי מתחילה להתאמן לתריאטלון (תריאטלון?) כבר מזמן!
כף היד החלימה. החור עדיין שם. עם נקודה שחורה במרכזו. הוא כבר לא כואב יותר.
ואתה, דום. מסתבר שגם אתה שקרן ופחדן, בדיוק כמו כולם.
רצף האפסים לא נשבר,
אחרי הכל.
