מול המיטה שלי יש חלון גדול, המשקיף על הנוף האורבני הנפרש מולו.
במרחק לא רב יש בניין בבנייה, מלא פועלים בהפסקת הצהריים הממלאים את המרפסות העירומות.
גם אני עירומה. על המיטה.
סרט פורנו (חביב, עם פועלים שווים באמת) מתנגן ברקע. לא בטוחה שצריכה אותו בכלל, אבל לא מזיק.
הויברטור הנאמן שלי מזמזם ורוטט בדיוק בקצב הנכון.
לא מרימה את המבט אל הבניין ממול.
מדמיינת אותם גודשים את המרפסות, איברם בידם, מחזקים את תערובת הבטון המזויין בתוספות אישיות.
לא חולפות שלושים שניות, הראשונה מגיעה. בהפתעה נעימה.
לשניה לוקח קצת יותר זמן. אולי דקה, דקה וחצי.
השלישית, אחרי הפסקה קלה, כבר ממש בונוס.
ככה, בדיוק, אתמול וגם היום.
אני כמעט ולא עושה את זה - לאונן. סוטה גם מהסטטיסטיקה הזו. ופתאום, יומיים ברציפות. שלוש גמירות ברצף.
בשנים האחרונות אני תחת כדורים נוגדי דיכאון. הם לא מנעו ממני לגמור אבל כן גרמו לי לעבוד קשה מאוד (מדי?) בשביל כל אורגזמה.
ורבות האורגזמות שבכלל הלכו לאיבוד בדרך.
בשבועות האחרונים עברתי לתחליף על בסיס היפריקום. משהו שהטבע נתן לנו, וחברות התרופות ניכסו לעצמן.
מצב הרוח שלי עדיין לא התייצב, לדעתי.
אבל הבונוס של לגמור ככה - אוח!
בונוס נוסף, שאמור כבר להתחיל להופיע - הוא ירידה בתיאבון. משפחת הציפרלקס מעוררת תאבון למטופלים מעבר לשנה. החלטתי להפסיק בגלל זה, גם כך המאבק קשה לי. גם בלי לחזק את האויבים.
מטפלת בעצמי
לבד, כרגיל
אבל רק כך אני יודעת
ואולי לעולם לא אמצא מי
שיטפל בי
