I’ve been thinking too much,
Help me.
די מזמן גיליתי שמוזת הכתיבה שורה עלי במיוחד אחרי אוננות.
מנסה להבין את המנגנון.
מנגנון? בהעדר מילה מתאימה יותר, לעת עתה: מנגנון.
שני נקודות נראות לי הכי הגיוניות:
1. ריקנות המוח, יחסית.
גמרתי לפני כמה דקות. הפעימות עדיין עושות לי נעים בגוף. סרט הפורנו (הגרוע, לרוב) נסגר כך שהמיקוד המחשבתי פנוי. המחשבות שמתחילות להתרוצץ טריות יחסית, פחות מזוהמות מטלאות היומיום והשגרה.
2. זמינות המחשב.
אמרנו פורנו, לא? אז לראות פורנו בנייד די מבאס. זה קטן ועם כל השיט שמתרוצץ שם, והראיה-מקרוב הגרועה שלי (מי צופה במסך בתצוגה של 175%, מי?) - הבחירה בלפטופ ברורה. אבל מה, מעטות ההזדמנויות, פרט לאלו, שאני טורחת לפתוח אותו. ב90% מהמקרים הפעילות האינטרנטית שלי יכולה להתנהל מצויין על הנייד. ועכשיו (ז"א אחרי שגמרתי) הוא פתוח וזמין.
קשה לומר שהפורנו מעורר בי השראה לכתיבה, ומאחר ואני נכה בפנטזיות שלי - אלו המיניות לפחות - זה לא שעלו בי רעיונות במהלך האוננות. אני בעיקר מנסה לרוקן ולהשתיק את קוי המחשבה ולהתמקד בזין החודר, או כל אקט אחר, על המסך.
מצד שני, זה לא קורה כל פעם, אחרת בטח הייתם קוראים אותי הרבה יותר, לא?
I’ve been thinking too much,
Help me.
השיר הזה בוקע בקיטועים ובריפיט כבר חצי שעה. הגדולה (שיואו איזו גדולה!) שלנו בחדרה, עם הג'ינג'י. מורה לגיטרה. שיעור שני.
כששאל מה היא אוהבת לשמוע, זו הלהקה שהיא ציינה.
הוא ביקש ממנה, בשיעור הקודם, להקשיב לביטלס.
שבוע אחרי היא מודיעה לו בחגיגיות שהביטלס לא בשבילה.
גם אני, כמוה, מתקשה להבין מה מוצאים בהם.
מבינה את ההקשר ההיסטורי, את הקונטקסט התרבותי.
אבל אשכרה לשבת ולהאזין לתקליטים של הביטלס?
למות מהרעלת סוכר, בחיי.
כשגדלתי, כל מי שהכרתי "התחיל" מהביטלס. ככה הם הגדירו את זה.
אני התחלתי מפינק פלויד, שלא באשמתי בכלל (נדמה לי שסיפרתי כבר, אבל אם לא ותרצו, אספר בשמחה).
נקודת ההתחלה שלה, כילדה שדיקלמה את רייג אגיינסט דה מאשין, שונה משלי.
בכל זאת היא בת דורה, אז עשרים ואחד הטייסים הם השער המוזיקלי שלה.
יש מצב שעשינו כמה דברים בסדר גמור.
I’ve been thinking too much,
Help me.
מנסה להתחייב יותר ויותר לתכנית שהמוזהב התווה לי.
בפגישה האחרונה בכלל לא בכיתי. אמנם המשקל עדיין תקוע (מינוס איזה קילו שנפל הודות לוירוס קטלני), אבל מתחילה להרגיש את השיפט מתחולל. את הבחירות זזות לכיוון הנכון. את המודעות.
מסתכלת על עצמי בראי. זה המצב-העגום-הזמני. כל זה ילך. יתכווץ. יתהדק. יאסף ויחזור למקום.
למזלי הפרופורציות שלי טובות, וכשאני גדלה או קטנה זה לכל הכיוונים.
I’ve been thinking too much,
Help me.
"יש לך כמה דקות?"
השרירי שואל אותי.
השיחות שלנו הולכות ומעמיקות משבוע לשבוע.
יש המון הקבלה והמון שוני בחיי הזוגיות של שנינו, וזה הנושא המרכזי שאנחנו מדברים עליו כשזה רק הוא ואני.
הוא מקשיב כל כך טוב, וכשהוא מדבר אני שומעת דברים שיתכן לו היו נאמרים על ידי שולץ הייתי מגיבה עליהם לגמרי אחרת.
הוא מכניס לי פרופורציות, גם אני לו. אומרת לו מה היה מרגיע אותי לו הייתי במקומם בו הוא העמיד את האהוב שלו. הוא מנה להבין אותו דרכי. אולי איך לעזור לו.
אולי איך לקבל אותו.
אני מבינה, לפעמים, את האהוב שלי דרכו. את התחושות שלו, שלא תמיד נאמרות לי מחשש לפגוע. והשרירי לא חושש, הוא לא פוגע.
אחרי השיחה מסתגרת בסאונה הלוהטת. מחברת אצבעות ומרידיאנים כמו שהיפני לימד אותי ומקשיבה לעצמי.
נושמת, מקשיבה ומבקשת.
אחר כמה דקות פורצות אל ענן האדים, שהיה כולו רק שלי, חבורת קשקשניות.
הן מתמרחות ומציעות גם לי ממרכולתן.
אחרי שכולנו מריחות כמו פאי תפוחים אני מרגישה שלווה גדולה אופפת אותי ויודעת.
אם אפשר להיות פאי תפוחים בסאונה, הכל אפשרי.
יודעת שמצאתי את הסבלנות לתת לעצמי לבחור טוב יותר.
כל פעם, קצת.
