"את כבר לא נשלטת" אומרת לי האישה עם התדרים.
לא סיפרתי לה על החלק הזה בחיים שלי. אפילו לא מילה.
"נשלט הוא נעלה יותר משולט" היא מסבירה לי.
"שולט הוא רק שולט" אומרת ועם היד מדגימה תנועות של הצלפה.
את החיוך הפנימי שלי קשה לפספס, למרות זאת, לדעתי, היא לא מבחינה בו.
"הנשלט מכיל גם את השולט" היא מוספיה, "את כבר לא נשלטת, את גם לא שולטת, את התעלת על כל זה. את בשליטה עצמית".
יכול להיות שאני מסכימה איתה. לפחות בזה.
לחלקים אחרים מהמפגש שלנו לא התחברתי.
בטח שלא לערוץ ההדרכה.
אבל היו לי כמה תובנות ממש מוצלחות, כמה אסימונים שנפלו, ומשקל מאוד גדול שירד ממני.
זה בעיקר בגלל שאלה אחת שלה - שאלה טריוויאלית ומאוד בסיסית.
שאלה שאני לא בטוחה אם שאלתי את עצמי לאחרונה.
"מה את רוצה?"
אני רוצה שזה יעבוד.
שנהייה חברים טובים.
שנאהב. הוא אותי, אני אותו.
שיהיה לנו טוב יחד.
עברנו כברת דרך עצומה יחד.
אני יודעת שהתפתחתי המון.
אני אוהבת את עצמי היום.
הרבה יותר מפעם, אם בכלל פעם אהבתי אותי.
כל מה שקרה לנו כזוג הביא אותי למקום הזה, למצב הזה.
עורר בי את הכוחות האלו.
זה לא היה קל, זה היה כואב וקשה ועדיין יש נקודות כואבות.
אבל, זה חלק ממי שאני היום.
זה תרם לי.
מתוך תהומות הכאב ושברי המציאות עליתי
אישה חדשה
חזקה
מפוכחת
מחוברת
מודעת
באותו רגע, כששמעתי את כל האסימונים האלו נופלים, נשפכים אל הריצפה ומתגלגלים סביבי הרגשתי איך אני משתחררת ממשקל העבר.
איך הדלת נסגרת על חלק זה של חיי.
הבנתי שאני אחראית. בעיקר לעצמי, אבל לא רק.
זה בידיים שלי.
זה שלי.
הכל שלי.
יכול להיות שהבנתי את זה שכלית, אבל רגשית נשארה לי עוד עבודה לעשות. פערים לסגור.
זה בסדר.
זה יצטמצם, ייסגר ויעלם.
מתוך קשיים צומחים אנשים חזקים שחושלו בלהבות ובקרח.
אני מזדרזת לסיים את הפגישה. מיציתי.
מתקשרת לשרירי להודיע שאאחר לאימון, מבקשת מהבחור עם הקפה שישמור לי את המקום שלי, שיכין לי את הציוד שלא אבזבז עוד זמן מעבר לאיחור.
התנועה בכביש בחנוכה מתנהלת בעצלתיים.
לאף אחד לא אכפת מהאימון שמתקרב, שעוד לא החלפתי בגדים, שחשוב לי לא להפסיד את החימום כי אחרת הברכיים שלי לא יקפצו כראוי.
מנצלת את הזמן לשתות את הקפה שלי, לאכול יוגורט ובננה.
מגיעה, אחרי נצח על הכביש, רצה להחליף בגדים במלתחות ומגלה שאפילו שאיחרתי האימון התחיל לא מזמן כי המערכת עשתה להם בעיות!
מצטרפת לדקה האחרונה של החימום, מרגישה איך כל האנרגיות מתפוצצות לי בגוף, איך הסטרס של הנסיעה נפרק היטב בכל קפיצה על המדרגה או בשרשרת האינסופית של הברפיז.
מרגישה איך אני זזה הרבה יותר טוב בלי המשקל הזה שישב עלי עד לפני שעה.
חיה.
פאק איט.
אז אני כבר לא נשלטת.
סו פאקינג וואט
