"דוקטור שם-מרשים-כלשהו, בואי רגע בבקשה" קורא הרופא שלי לקולגה מהחדר הסמוך.
כל הממצאים מולו.
לא אומר לי מילה.
פוקר פייס הכי מלחיץ בעולם.
היא נכנסת לחדר, מקבלת תמצית הפרקים הקודמים ומיידית מתחילה לירות שאלות בצרורות.
קשוחה. חסרת רחמים.
כמו שאני אוהבת. כמו שצריך.
"איך את יודעת שזה היה דם?"
מכל הדברים בעולם על זה הם מתעכבים הכי הרבה.
כי זה נראה כמו דם? אני ספק אומרת ספק שואלת.
יש מצב שזה לא היה דם?
נוזל אדום יוצא מהגוף שלי...מה זה כבר יכול להיות? מיץ פטל? אוכמניות? קטשופ?
"אם זה היה חד פעמי, ואין לנו הוכחה שזה בכלל היה דם את יכולה לישון בשקט. הכל בסדר."
הוכחה? מי חשב שצריך היה לשמור את הטישו שספג את זה?
"אם זה חוזר, ולא סביר שזה יקרה כי חלף מספיק זמן בלי כלום, את באה בריצה ופורצת את הדלת"
(טוב, הם לא אמרו לפרוץ, אבל כן לחזור במיידי).
הכל בסדר, אמרתי לכם.
לך.
ידעתי את זה לבד.
ישנתי טוב כל הזמן גם בלי האישור מהפנל המאולתר.
והנה הלכה ההזדמנות להקטנת חזה על חשבון הקופה
:)
