שונאת לכתוב מהנייד, אבל הבנתי שזה זה, או כלום.
אז זה.
נסבול ביחד את חסרונו של השיר שלא חסר לאף אחד.
דווקא מתנגן לי אחד טוב בראש.
אולי בהזדמנות ממוחשבת.
רעש לבן.
הבוקר חזרתי לאימוני בית של פושאפים וברפיז. בתוספת תנוחת עורב שלא עולה בידי להישאר בה מעבר לשניות בודדות.
אולגה אומרת שזה רק עניין של טכניקה. אבל ברור לי שזה יותר מזה. זה גם עניין אמונה. ותרגול. ומשקל.
אמנם התכווצתי, אבל עדיין נותר לא מעט ממנו.שצריך לאזן על הידיים הלא מספיק חזקות שלי.
הן תתחזקנה.
אין להן ברירה.
עוד חודשיים פלוס מינוס, אני מקבלת דיפלומה.
ועד אז חייבת להדגים ברפיז של אלופים, פושאפ כמו בספר.
ולא יזיק להתהדר באיזה עורב או טווס בחגורה.
מצטערת, הוניליות חוגגת כאן כבר הרבה זמן. לפחות היא חוגגת.
כי אני מאושרת. לפרקים, לפחות.
אולי בפרק הזה קצת פחות. אבל, טו בי קונטיניוד.
והכי רזה שהייתי (מבלי להיות רזה בכלל, לפחות בינתיים) מאז 2001.
והכי בכושר שהייתי מעולם.
ויותר מהממוצע הכללי, ביי פאר.
וגם מדריכת קבוצות TRX בהסמכה בינלאומית! הא!
וכשהבחור כותב לי שאלות מה את אוהבת אני פשוט עונה לו. בכנות. בלי לשחק אותה קשה, צנועה, חסודה ומעצבנת. ומה אכפת לי שנפגש לדייט ראשון ישר לסקס? לא קיבלתי זין זר לפחות שנה, אם לא יותר. חסודה לא עזרה לי בשיט, מה גם שאני לא.
הבחור רק שואל, ואני כבר מתרגשת. ועונה, ומזקירה, מסתבר.
והתשובות שלו נעימות לי, אפילו שאני לא באמת טובה בשיחות כאלה.
לומדת.
בחור. צעיר (ממני). נבון ומושך. מה את צריכה עכשיו לבדוק לו בציציות (נקווה שאין לו. ציציות).
תזרמי, מפגרת. תלמדי.
משהו כנראה כן דבק בי, מהשרירי והגריינדר שלו. כמעט וביקשתי תמונה של הזקור. ככה, בשביל הכייף.
כייף.
יא אללה, איזה קטע.
עכשיו רק נשאר להחזיק לי אצבעות 🤞🏼🤞🏼🤞🏼