הבטחתי, ונקרתה ההזדמנות הממוחשבת בדרכי.
בעיקר כי העוזרת עושה המון רעש ואני מתחבאת בחדר העבודה ולומדת למבחן.
זאת אומרת, אני צריכה ללמוד למבחן. במקום זה אני קוראת פוסטים פה, מסדרת את שולחן העבודה, ממיינת קבלות.
וכותבת.
כלום ושומדבר.
איך זה שכשצריך ללמוד למבחן (בעוד שבועיים) פתאום צצות מלא מטלות מטופשות שמקבלות קדימות?
לא, כי לסדר מחקים על פי צבע זה יותר חשוב מאיך לאמן בנאדם עם סכרת TYPE2 ויל"ד לא מאוזנים.
כשימות לי מישהו בשיעור אני בטוחה שסידור המחקים יעזור לי להציל אותו :)
כלום ושומדבר.
חושבת שמיציתי. זאת אומרת, הייתי בטוחה שככה. ואז הסאונד של הגרביונים נקרעים. נימים קטנים של התעוררות.
ועכשיו מה?
מחסור בסבלנות, חומר אנושי בלתי הולם (יהלום, נא. תהלום. תהיה הולם. ראוי. נא!) וחוזר חלילה.
מפגשי המסיבות מצ'עממים אותי, לרוב.
ואז ליד הרגליים שלה מוצץ נשלט א' לנשלט ב'. והם גם מתנשקים. וב' מאונן לשולטת א' (לא בהתאמה) בו"ז. ויש לו זין יפה. והכל נורא מחרמן אותי.
מה עושים עם זה עכשיו?
כלום ושומדבר.
בריאות וחולי, ולא לומדים דקה על בריאות. כמה מחלות, איזה פחד.
ולכולן פעילות גופנית היא תרופה. מניעתית וטיפולית.
פאק, מה עשיתי לעצמי 37 שנה? מזל שהתעורר לי הצורך והתחלתי לזוז אז.
כי הזקנה תגיע. לכולנו, בתקווה. והיא לא תתפוס אותי לא מוכנה.
העורבים מחזקים לי את פרקי כף היד.
גם כל הפלאנקים, הפושאפים (+ספיידר או פליאו בעתיד) ועמידות השש (על ארבע זה בכלל עמידת דוב, או דאון דוג).
כל הקפיצות, הניי טאקס והמכרעים דואגים לחזק לי את הקרסול והאגן.
והכל כולל הכל פשוט מטפל ומונע כל דבר אחר.
כלום ושומדבר.
ובכל זאת מחר ממוטום (סוג של ממוגרפיה) עם ביופסיה (אופציונאלית).
אני אומרת לעצמי שזה כלום.
והד"ר רבנית אמרה להיות רגועה כל הזמן, ועוד יותר אחרי כי זה כמעט בטוח שומדבר.
כלום ושומדבר.
כמעט.
ועם כמעט לא הולכים למכולת.
או לבית המרקחת.
ולא הולכים מכות. רק קיקבוקס.
כלום ושומדבר.
כשלשחפית אמרו שאולי, היא כל הזמן אמרה שבטוח שיש לה. בוודאות.
ואז היה.
היא אומרת לי "תגידי לעצמך שזה כלום ושומדבר. הגוף מקשיב. הוא יקשיב לך. וזה מה שיהיה" ואז היא הולכת להקיא כי הכימו גומר לה את הצורה, והפיאה מתעקמת לה והבעל החתיך שלה מלטף לה את הזרוע בחיוך ריק ועיניים מפוחדות.
כלום ושומדבר.
אני מקווה שתסלחי לי באמת. מצטערת מעומק ליבי, מעמקי נשמתי ותהומות הוויתי.
מפגרת.
מצטערת.
כלום ושומדבר (לא, זה לא).
אולגה עומדת בידיים שלובות צמודה למסך כמו שהיא מספרת שהאיש שלה עושה (בתחתונים) במשחקי כדורגל מותחים. היא מחלקת ציוני אנטישמיות לכל מדינה שלא נותנת לנו לפחות 8 נקודות.
השרירי הכי פחות אקטיבי בערב הזה, שדווקא כ"כ משוייך לקהילה שלו.
אנחנו מחלקים נקודות משלנו, אצלנו הדוז פואה הלך לצ'כיה.
בסוף נטע מדמיעה את כולנו. גם באמצע.
גם היום.
האצבעות שהחזקתם עבדו לא רע. היה יופי של מפגש, ככל הנראה חד"פ. תחזיקו לי שוב, עד מחר?
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
כלום ושומדבר.
