כשחזרתי מחו"ל מהטיול שלאחרי הצבא (היו מאז עוד כמה חזרות), השתנתה לי העיר, כבר לא הייתי גיבור, הגיבורים החדשים היו המוזיקאים העצובים, הדיכאוניים, התפרנים , משוררי הדלות שמשום מה כל גזרת שנקין המתעוררת נמשכה לדמעות שלהם.
האנורקסיה והרצון להיות מיוחדים בכל מחיר , לקדש את הסבל הקיומי ולשרוץ בלנצנר בגלולה במדבר ועוד קודם בבלפור.
ערן צור כזה שרק מלחלוף אותו ברחוב אתה נהיה עצוב , ואם המבט שלך מצטלב בשלו אתה כבר שוקל להעניש את עצמך.
בקיצור עיר שמקדשת את העצב, ואני חדש בעיר , שרגיל להשתכר להתפרע ולעשות סמים לא מבין את התמונה, לא מצליח לחדור לסצינה, ותאמינו לי שניסיתי כי היו מלא כוסיות עגמומיות על הבר.
לא התחברו לשיזוף , לא נמשכו לגוף יפה. לשיער שרוף מהשמש . מה שעבד לי יפה בקוסטה ריקה מקסיקו קולומביה פנמה ו LA , איבד את קסמו בתל אביב של ההיפסטר'ס הראשוניים שאגב עדיין חיים על חשבון ההורים - רק עברו לחיות בשכונה אחרת והחליפו דרינק בקוקטייל וטוסט במסעדות מפונפנות.
איך אהבתי להשתכר שם ולעלות לרקוד על הבר, איך אהבתי לזיין משוררות דיכאוניות שגרות במשולש אלנבי ביאליק מונטיפיורי,איך אהבתי לטייל איתן הביתה ב 0400 בבוקר , לעצור אצל ליאון לקפה או שם מול השוק הסיטונאי איפה שהיום יש את קניון TLV, אהבתי שמוצצים לי כשאני נשען על חלון ראווה של חנות פרוות בהן יהודה (אל תשאלו אותי למה ....) או על שולחן פול בקומה השניה של קפה נוגה בפינסקר בקצה .
היתה תקופה סופר דיכאונית אבל עם הרבה אקסטות ומוזיקה טובה. כיום נשאר הדיכאון....משום מה ועבר לפסים בדסמים.
למה אני לא מצליח למצוא כאן בדסם שמח ????
