ברחוב גאולה בתל אביב ממש במרכז הרחוב, את חנות המכולת השכונתית קצת לפני המפגש עם אלנבי ניהלו זוג מבוגרים רזים,שתקנים,סגפניים במראם שתמיד היו עטופים בשכבות בגדים חמים גם בקיץ התל אביבי ,לאישה קראנו אנחנו הילדים "המכשפה" ,פחדנו ממנה והיא לעולם לא חייכה. לבעלה אליעזר היו עיניים שחורות ,עיניי פלדה ,הוא חייך רק לעיתים רחוקות. המכולת הקטנה הייתה חשוכה והפחידה אותנו ילדי השכונה, מכרו בה לחם שחור ולבן (גם בחצאים) מוצרי חלב (פריגורט) ,שימורים,סיגריות וממתקים של פעם. נכנסתי רק כשהייתי חייב, כשאימי שלחה אותי בבוקר להביא לחם לכריכים של בית הספר ואולי גם גבינה צהובה בפריסה ידנית.
אז לא ידעתי מה זה ניצולי שואה,שארית -פליטה,אבק אדם. בשבילי הם היו זוג מבוגרים שנראו כמו זקנים .שלא מדברים ולא צוחקים.שפותחים את החנות ב-0530 בבוקר וסוגרים בסביבות 1800,לא כולל יום שלישי.הם גרו בדירת קרקע ממש מול המכולת. דירה קטנה עצובה ובעיקר חשוכה, אף פעם לא בקעו ממנה צלילי צחוק שמחה ומוסיקה. וגם לא עלו ממנה ריחות בישול או שמפו רצפה בימי שישי אחרי הצהריים. כמו קבר נושם.
אליעזר היה הניצול היחידי ממשפחה של 8 נפשות , הוא הצליח לברוח מהמחנה והצטרף לפרטיזנים ביערות פולין, אבי סיפר לי שכל משפחתו נרצחה והוא השריד האחרון , האוד המוצל. עוד סופר כי הרג במו ידיו גרמנים ועוזרי-גרמנים רבים בתקופת המלחמה וגם אחריה. את אשתו פייגה הכיר בספינת מעפילים שיצאה מנמל טריאסט שבאיטליה לארץ ישראל, גם היא אבדה את כל משפחתה כולל את בעלה ושני ילדיה מנישואיה הראשונים בשואה ונותרה לבדה.
אליעזר לחם גם במלחמת העצמאות שלנו,לחם ושתק, מייד אחריה התחתן עם פייגה וקבע משכנו ברחוב הגאולה. יחד הם הקימו מכולת.אף פעם לא שמעתי אותם מדברים בניהם. שני אנשים מבוגרים לבד בעולם.
בשנת 1955, נולד בנם בכורם דויד ,כנראה ללא כוונה תחילה. אט אט חזר האור למשכנם, צחוק ילדים נשמע מביתם וגם צלילי פסנתר ומוסיקה קלאסית. אליעזר ופייגה החלו לחייך.בשבתות הייתי רואה אותם מטיילים עם הפעוט בעגלה מפוארת ובגדי שבת על אלנבי לכיוון הים,לכיוון מוגרבי ולמעלה לאזור רוטשילד. הבגדים הפכו קלילים (ונקיים) יותר והמכולת החלה זוהרת, פייגה העניקה לנו הילדים מדי פעם מסטיק עגול,סוכרייה או חתיכת קוקוס אדום ודויד הקטן והחייכן, בנם יחידם ,הפך לנער תכול עיניים ויפה מראה. דויד בגר ויצא שמו כספורטאי מצטיין, חניך תנועה למופת,נער רציני חכם ומעמיק. חביבן של בנות העיר. אחרי הלימודים היה דויד מגיע למכולת ומסייע להוריו ככל שהצטרכו. אבא אליעזר היה מחבק את בנו ומנשקו בכל הזדמנות וכך גם אימא פייגה , כשאבא אליעזר חיבק את בנו הפכו פניו מאירות ועיניי הפלדה השחורות נצצו ברוך אבהי.
לא היה קץ לאושרם של ההורים, ילד יהודי חזק . עבורם הבחור דויד סימל את הניצחון על הנאצים,את הגבורה ואת התקומה של העם היהודי כאן בארץ ישראל. כל גאוותם על הילד הזה.
בשנת 1973 נהרג ברמת הגולן לוחם גולני הילד דויד, לא בגבורה ולא במבצע, ככה סתם בהפצצה אווירית של הסורים. כשהגיע נציג קצין העיר להודיע למשפחה לא נשמעו קולות בכי ולא צעקות נהי.
החושך חזר ,האפילה והאימה שבו לשרור במשכנם. האורות כבו.המוסיקה שככה והמכולת נסגרה.
חצי שנה אחר מות, מתה פייגה משברון לב , בביתה שלא יצאה ממנו אלא רק ללווייתה המצומצמת.
אליעזר החזק עם עיני הפלדה נעלם כמו התאייד, איש לא חיפש אחריו ויש האומרים כי נפטר בדממה בשיבה טובה ,בריא כמו שור ,בבית חולים לניצולי שואה חולי- נפש באזור השרון .
לפני שנתיים. 28 באפריל 2022 בשעה 6:31
