בסוף האייטיז בואכה תחילת הניינטיז התפרעתי במיוחד עד אור הבוקר , כמעט כל יום . ברחוב אילת פינת אליפלט אזור מסריח של נגריות ובתי מלאכה קטנים ומגורזים היה מועדון בשם זמן אמיתי , מרתף גדול של מוזיקה אקלקטית (רק מזכיר שטרם הומצא האסיד ההאוס הטכנו האלקטרו האר אנ בי הדיפים והיו אלה ימי תחילת הטרנס).
כל יום השתכרתי בלעתי הסנפתי שאפתי ומה לא, הדיג'י שם במועדון היה מטריף גאון אמיתי ששמו נתן ארבל (שם בדוי) , תמיד בטריקו לבנה שיער קצוץ ליווייס משופשפים ונעלי דר' מרטנס שחורות מט חצאיות , הייתי מאוהב בו.
תמיד מחייך חיוך ביישני , נעים סימפטי ומכבד ואם יורשה לי חתיך הורס , נונשאלנטי כזה פצצה של שרמנטיליות .
התחברנו בילינו שתינו רקדנו (הוא לא עשה סמים כמוני) , היו שבועיים שהתגורר אצלי אז בדירה הגג שלי בזלטופולסקי , שבועיים של מוזיקה מטריפה , ואז שכר דירה בפלורנטין.
אני עפתי לניו יורק והתגעגעתי אליו , המוזיקה האלקטרונית פרחה והוא לא עשה את השיפט אליה ,כבר לא היה הדיגיי הנערץ והאהוב זה שנעטף באהבת הקהל מדי יום. ככה יצא שהוא הפסיק לנגן להמונים והוחלף באחרים צעירים ומעודכנים ממנו, הוא כבר לא היה המלך של תל אביב.
חזרתי ארצה לביקור ודבר ראשון הלכתי לפלאפל של סעדיה בקינג ג'ורג' ליד גן מאיר ואז פתאום ניגש אלי גבר כחוש, חיוור עיניו כבויות אבל החיוך שלו מהפנט כמו פעם , הוא היה מלווה בחבר שנראה ששומר עליו ודואג לו. חיבקתי אותו חזק, הייתי צעיר וטיפש , לא הבנתי מה עובר עליו ,לא קלטתי את תזמורת הדיכאון שמנגנת לו , לא הבנתי לא ראיתי לא שמתי לב . אמרתי לו שאני חוזר עוד חצי שנה שנה ואז פותחים יחד מועדון אנדרגראונד קטן. דאנס בר על בן יהודה משהו איכותי ושהוא הולך לנגן שם מדי ערב , העיניים שלו נדלקו וזיהיתי דמעה בזווית העין .
חזרתי ל NYC ושכחתי ממנו, לא זוכר מתי שמעתי מחברים שהוא שפך על עצמו בנזין בחוף בת-ים ושרף את עצמו, מת .
נשבר לי הלב כעסתי על עצמי ....עד היום ,
תודה על המוזיקה הנפלאה
על הרגעים שלא ישכחו
על הלילות ההזויים של מעוף יוצא דופן
Gracias A la VIDA
