זה מזיק, זה מקלקל.
וזה מוציא ממני דברים טובים שאסור שיהיה שם.
הופך אותי מטורף חד שיניים לחול שזולג לך בין האצבעות.
אני על ספה, אחרי בשר מטורף שקניתי מאיציק הגדול, בקבוק שלם של גת.
הגוף שלי קצת מאוכזב ממני, כולי דלוק, אבל אבל אין לי כוח כזה.
יש בי כאב מטורף, צפות בתוכי סצנות מהעבר, דוקרות אותי ולא נותנות לי לשכוח.
והאמת שאני מפחד.
מפחד כי אני יודע שכל דקירה כזאת מחזירה אותי אחורה, דם שקוף זורם ממני והנפש שלי סדוקה מיובש.
אז אני חי עם חומות ענקיות, שמנסות לשמור עלי מאהבה.
ומדי פעם מגיעה מישהי שצריכה אותי.
מאלה אני הכי מפחד.
כי החומות עושות להן הנחות.
הלוואי ופעם תבוא מישהי שלמה. שלא צריכה אותי, שרק תרצה אותי.
אולי אברח ממנה, אולי אחבק אותה.
אין לי כוח לאהוב שוב.
גם לא את עצמי.
אבל בואי.
ובינתיים אני שוב מניח מסכה על הפנים שלי ונועל את הלב.
אבל זה לא עובד לי כמו פעם.
אסור לערבב אהבה עם חרמנות.
חברה טובה אמרה לי שאני מקלקל ככה.
ואני באמת משתדל, שלא לאהוב יותר.
