כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

תמיד חשבתי שאני עושה את זה לבד. שאני יכול. שזה שלי.

עשרות שנים זה עבד מעולה.

העולם תמיד נענה לי, לפעמים גם נכנע אלי בקידה.

לרגע, לתקופה אחת, חשבתי שאולי יותר נכון לכבוש את העולם ביחד.

והייתה גם תקופה שויתרתי לעולם, וקיבלתי על עצמי את המטריקס, שטוב לי גם בלי העולם.

טעיתי.

ומאז אגרתי אבק עלי, כמה קילוגרמים מיותרים גם.

המון לבטים, את חלקם חלקתי כאן.

וים של כאב שזרם לי בורידים.

עכשיו אני חוזר למקום שלי.

מנער את האבק, מתחיל להקפיד שוב על עצמי, על הבריאות גם.

מפסיק להתלבט. חד כתער, ממוקד מטרה.

אני לא יודע אם לרחם או לקנא במי שאסמן לי עכשיו.

זהו.

שילמתי את חובי.

אני חוזר לכס שלי, מחזיק שוב בקילשון החד.

והעולם, העולם שירכין את הראש בקידה.