לפעמים אני נכנס למוד שונה.
הקול שלי יורד והופך לנמוך יותר, הדיבור איטי יותר ועמוק. סמכותי.
המבט שלי גם חודר יותר. הגוף שלי מפריש פרומונים מדויקים לתוכך שאת תרגישי עמוק בבטן שלך, בין הרגליים גם, אפילו אם זה מבעד לטלפון .
המחשבה שלי סורקת הכל, אני מבחין בכל פרט, הכל קורה הרבה יותר לאט, כאילו יש לי שליטה גם על הזמן. פתאום כל תזוזה של שד, הרמת גבה, סימן שיזוף, מתוק שנוגע לך בחוש הטעם, מחשבה שעוברת לך בראש, שינוי בקול שלך, או פרצה אחרי שחשבת שאת חזקה מולי, הכל נספג לתוכי. ומתוכי יוצא צונאמי עמוק שיסחף אותך אלי. את תאבדי את עצמך בתוכי, בדיוק כמו שאת רוצה ובדיוק כמו שאת לא רוצה.
זה מוד טורף. שלא תמיד אני יודע מתי הוא מגיע ולמה, אבל מרגיש אותו מייד, כאילו עלה לתוכי סם חדש, משהו שמחדד אותי ונותן לי יתרון על העולם.
זה היתרון שלי!
מתנה שהגנטיקה הדפוקה שלי נתנה לי.
מוח שרוט, צרכים ויכולת מינית מטורפת.
ויכולת להשיג אותה, אותן, אותך. הכל בעצם.
זה עוזר לי בעולם העסקים, זה עוזר לי כשאני יושב בבית קפה, זה עוזר לי מול נשים, מול חברים מול העולם כולו.
אבל אולי זה גם החיסרון שלי.
אני לא יודע להיות רגיל כל הזמן.
עכשיו אני במוד הזה בבית קפה בתל אביב.
דאמיט.