מי רוצה לחיות במציאות מציקה?
מי רוצה לחיות בתוך שיגרה משעממת?
אז לפעמים קורה לי ובטעות ואני נותן למציאות לגעת בי, ולשגרה לבקר אותי.
רק שזה חייב לבוא עם לחיות בסרט יחד. חיבוק דוב שכזה, כמו גמירה שכואבת והתחושת מתערבבות ומעצימות אחת את השניה.
אני חי בסרט בערך מגיל 17, עברו כבר 32 שנה מאז. והסרט הזה הפך לסדרה בהמשכים.
זה סרט שרק נשים צופות או משחקות בו איתי.
יש תפקידים ראשים ויש תפקדים זוטרים, לפעמים זה דרמה, לפעמים קומדיה, לפעמים זה רק פורנו במיטבו.
אבל שומרים כאן על כללים של בטיחות. ויש המון רצון טוב.
אני חי בסרט, ואני אוהב את זה.
אני בוחר לי סצנה מטורפת, פעלולים, אתרי צילום אקזוטיים, אני חובש על דמויות ומסכות.
והכל מותר, כמעט הכל. וטוב לי ככה.
זאת החלטה שעשיתי פעם, ומאז אני עושה הכל כמו בסרט.
הבנתי אז שהמוות מובטח לכולנו.
לחיות זאת אומנות שרק בודדים בוחרים ללמוד.
זה הסרט של החיים שלי.
הבחירה בחיים, הידיעה שאולי נמות מחר.
ביום שאמות.
אני רוצה להתחרט!
אבל להתחרט רק על דברים שעשיתי.
אני לא מוכן להגיע ליום המוות שלי כשאני מתחרט על זה שלא עשיתי דברים.
